לא רק רות: האישה והחברה

חג השבועות, שבו נקראת מגילת רות, מציין בין השאר גם את מקומן בהיסטוריה של נשים פורצות דרך; מקוריות, אמיצות ומאמינות. חרף הלא נודע ולמרות הפצרותיה של נעמי, מתעקשת רות המואבייה לדבוק בחמותה וללכת בדרכה; "עמך - עמי, ואלוהיך - אלוהי". אילו מישהו היה עורך באותה עת משאל עם בשאלה אם יש אינטרסים סמויים לרות, או בדבר כנות רצונה להתגייר ולהישאר נאמנה למסגרת החדשה, לי אין ספק בתוצאות.

רכילות וחשדנות היו ויהיו תמיד חלק ממציאות חיינו, וההשלכה הישירה של אותו משאל עם היתה עלולה למצוא את ביטויה בהשמצת הכלה ה"נודניקית", שממנה נולדה, בסופו של דבר, מלכות בית דוד. ספק אם דוד מלך ישראל היה חי וקיים.

בתולדות ישראל זרועות לא מעט אבני דרך של נשים חכמות, חזקות, מאמינות ונאמנות, שהשכילו להתמודד מול אסכולות מקובעות ותפיסות עולם נוקשות וחד־ממדיות. הן זכו להותיר חותם, אור לדורות, בדפי ההיסטוריה היהודית. לא רק רות. גם אסתר ודבורה, יעל ואביגיל וחולדה הנביאה, שלימדה את הזקנים תורה שבע"פ בלשכתה הסמוכה ללשכת הגזית. כל אלה ואחרות, גם בעת החדשה, היו דמויות מפתח במרחב שבין אקטיביזם ויצירתיות לאיפוק ושמרנות.

מחר אמור להתקיים בכנסת אירוע המוגדר כ"הוקרה לחיילת הדתית". אני סבורה שנושא השירות הצבאי של נשים בכלל, וצעירות דתיות בפרט, דורש התייחסות מעמיקה ואמיתית יותר מזו שמוצאת את ביטויה בכותרות כינוסים ובתקשורת.

צעירות דתיות מתחנכות לראות כאידיאל את הנשיאה בעול אתגרי המדינה והחברה. צה"ל זוכה למידת אמון גבוהה יחסית, ובעיני חלק מהן נתפס השירות הצבאי כמיצוי הממלכתיות המקודשת. זאת הסיבה היחידה כמעט להחלטה שמובילה אותן להעדיף שירות צבאי על פני השירות הלאומי. גם אם אין זה המסלול המומלץ בחברה הדתית, וגם אם רבים סבורים שזו טעות, יש לכבד את מי שבחרה בדרך הזאת. ודאי שלא להוקיע אותה, לא לרמוס את כבודה ולא להניח מכשולים בדרכה. זה ממילא גם לא יעזור.

המתגייסות אינן מורדות, הן משתדלות להשפיע ולתרום. צה"ל מכיר בפוטנציאל, פותח עבורן מסלולים, מנסה להתחשב בצורכיהן, מתעדכן ומתקן תוך כדי תנועה. יש לצבא עוד הרבה מה לשפר בתחום. במקביל, פועלות מדרשות ומכינות ועמותות להדריך וללוות את החיילת החדשה. מוטב להיות קשובים ותומכים מלקדש מלחמה נגדן. בכל היבט, זו אופציה עדיפה. במעמד הר סיני הקדימו הנשים את הגברים בקבלת התורה. המדרש מנמק שהנשים זכו לקדימות משום שהן מזדרזות למצוות.

בימינו נשים לומדות הלכה ומחשבת ישראל, מופיעות בבתי הדין כטוענות רבניות, משמשות משגיחות כשרות ומצליחות במקצועות שנחשבו בעבר הלא רחוק כמוקצים מחמת איסור או מיאוס. הן מביאות כבוד. לא פורצות גדר ולא מערערות את יסודותיה של המסורת היהודית. קולות הבוז והבהלה נשמעים בעיקר מצד אלה החוששים מאובדן כוח ושררה.

גם תביעות בנות צלפחד, שנאבקו על מעמדן, נחלתן וזכויותיהן, לא התקבלו באהדה. בסופו של דבר, הגדיר אותן המדרש חכמות ופיקחיות וצדיקות. מוטב נהיה כולנו חכמים, פיקחים וצודקים מלכתחילה.

הכותבת היא יו"ר תנועת האישה הדתית־לאומית "אמונה"