פיקנטריה תרבותית לשעבר

בני סכנין עוברת השנה כמעט מבלי לשים לב את אחת מעונות המבחן הגדולות בהיסטוריה שלה. לראשונה מאז נכנסה לתודעה, נדמה שההתייחסות אליה היא כאל עוד קבוצה בליגת העל. לא קבוצת מגזר, לא כזו שזכתה בגביע וייצגה את ישראל באירופה ולא כסיפור פיקנטרי בעיתונות הזרה.

אז נכון, כשבית"ר תגיע בעוד שבועיים לסכנין, המשטרה תיכנס להיכון ופתאום האיצטדיון יהיה מלא, אבל כל קבוצה צריכה שתהיה לה יריבה גדולה, גם אם במקרה העסק מבוסס כאן על פוליטיקה, על דת ועל הכל חוץ מכדורגל. ייקח זמן עד שהאסוציאציות כשנוסעים לסכנין כאוהדים של קבוצה אורחת ישתנו. אבל זהו משהו תרבותי שלא קשור לכדורגל. כן, מגניב לאכול חומוס כשנוסעים רחוק כל כך (אילו היה משהו נורמלי לעשות בירושלים או בפתח תקווה בשבת, סביר להניח שגם שם היתה סוג של פעילות נלווית לכדורגל).

כשקבוצת ספורט סכנין מושכת בקושי 2,000 אוהדים למשחקי הבית שלה שהם לא נגד בית"ר. ממש כמו אשדוד או כפר סבא, התושבים בעיר גילו שיש דברים שאפשר לעשות במקביל כשיש משחק כדורגל בעיר. זו לא "עיר של כדורגל" וזו לא "לאנס של ישראל".

לא כל התושבים מגיעים לצפות בקבוצת הכדורגל הבינונית. סכנין היא כן לפיד בראש המחנה כי בעשר השנים האחרונות חוץ ממנה ומאחי נצרת (שתחזור בשנה הבאה לליגת העל), לא הצליח המגזר הערבי ליצור המשכיות. מספרים שבאום אל-פחם מביאים 5,000 צופים למשחק בית, אבל הקבוצה אפילו לא מדגדגת את הליגה הלאומית.

מאזן גנאיים עשה הכל נכון בסכנין ולכן היום הוא ראש עיר. יסודות העבודה ושאר הרוח שלו משפיעים גם על הבאים אחריו. זה שלחמן מטריף את השחקנים שלו בכל מיני שיטות מוזרות וזה שאנחנו מצפים לחפלה רק על זה שהעזנו להגיע למגרש עצמו, זה כבר משהו שקשור לדעות קדומות אצלנו, היהודים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו