להנמיך ציפיות

ניצחונו הסוחף של ברק אובאמה בבחירות האחרונות לנשיאות ארה"ב מעלה מיד בזיכרון את הבחירות של ג'ון פ. קנדי בשנת 1960. קנדי היה הקתולי הראשון שנבחר לנשיא ארה"ב, ואילו ברק אובאמה הוא האפרו-אמריקני הראשון שנבחר לנשיאות. אולם הדמיון אינו מסתיים בכך. שניהם נבחרו כאנשים צעירים, אינטליגנטים, חדורי מוטיבציה אדירה לפעול למען שינוי ארצם. שניהם נעדרי ניסיון ניהולי, ושניהם כיהנו כחברי הסנאט קודם שהתמודדו למשרת הנשיא.

ג'ון קנדי כבש את ציבור המצביעים בגילו הצעיר, ברעננות, בייחוס המשפחתי ובאימרותיו המלהיבות שהידועה בהן היתה "אל תשאל מה אמריקה יכולה לעשות עבורך, שאל מה אתה יכול לעשות עבור אמריקה". הוא לא הגה בעצמו את האמירה הזו, אבל היא בנתה אותו.

אלא שזמן קצר לאחר שקנדי נבחר הוא יצא במבצע צבאי ימי נגד פידל קסטרו, ששילב פליטים קובנים. מבצע זה נחשב לאחד הכישלונות הצבאיים המבישים ביותר של ארה"ב ונקרא גם "מפרץ החזירים". קנדי הניח את היסודות למלחמה האומללה של ארה"ב בווייטנאם, שבה שכלה 60 אלף מבניה. כיום נראה לכל שמעורבות זו לא הולידה דבר, שכן דרום וייטנאם נפל בידי הצפון לאחר נסיגת האמריקנים. קנדי אף לא הצליח לבצע שינויים של ממש בתחום מדיניות הפנים.

כמו קנדי, גם אובאמה נבחר על כנפי התלהבות ההמונים שסחפה גם חלק גדול מחוגי האינטלקטואלים של ארה"ב. בהופעתו המרעננת ובכושרו הרטורי הלהיב את דמיון הבוחרים. אפשר אף לומר שנבחר לא רק על ידי אמריקה, אלא על ידי העולם כולו. ברק אובאמה נבחר כיוון שהוא מהווה אנטיתזה לנשיא בוש. העם האמריקני היה זקוק נואשות לבשורה חדשה, לריכוך העימותים ולחיפוש פתרונות למעורבות הצבאית הגובה קורבנות עצומים של דם ומשאבים כספיים.

אובאמה סיפק את הסחורה. אולם הבעיה המרכזית היא שתמיד קיים פער בין התלהבות הציבור וציפיותיו לבין הביצוע ומימוש ההבטחות. בתקופת בחירות, נישא על כנפי התלהבות הגובלת לעיתים בהיסטריה, הציבור לא תמיד מבין את מגבלות השלטון ואף נוטה להאמין שהשלטון הוא מעין כל יכול המסוגל להפוך סדרי עולם.

במאות ה-20 וה-21 כיהנו בארה"ב רק מנהיגים מעטים שיכלו ליצור שינוי אמיתי מכוח מנהיגותם, אולם עשו זאת תוך שילוב של יכולת ניהולית אדירה. פרנקלין רוזוולט היה אחד מהם. בעיצומו של המשבר הכלכלי של 1929 שינה את כלכלת ארה"ב וחילץ אותה מהמיתון הכבד ומהאבטלה ההמונית. לפני שנבחר לנשיא כיהן רוזוולט שנים כמושל מדינת ניו יורק.

רודולף ג'וליאני, לשעבר ראש העיר ניו יורק, היה אף הוא אחד מגדולי המנהיגים האמריקנים. הוא נבחר לראשות העיר החשובה בעולם כשהיתה בתהליכי נטישה וניוון והפך אותה לעיר משגשגת שאפילו היום, לאחר המשבר הפיננסי של איתני וול-סטריט, עדיין שומרת על רמת המחירים של נכסי הנדל"ן שלה. צריך לקרוא את ספרו "מנהיגות" כדי להבין כיצד פעל על מנת להפוך עיר כה מורכבת, עם אינספור בעיות, לעיר המשגשגת בעולם.

ג'וליאני בא אף הוא ממקום של תפקיד ביצועי ועם ניסיון ניהולי רב. הוא עמד בראש פרקליטות התביעה של מדינת ניו יורק. לעניות דעתי, גם הנשיא בוש השכיל לקבל החלטות לא פופולריות בתנאים מאוד קשים, אשר בלמו את עיראק של סדאם חוסיין והנחיתו מכות קשות על הטרור המוסלמי.

אבל העם האמריקני, כמו עמים אחרים, אינו בוחר את מנהיגיו על פי יכולת הביצוע או כושר המנהיגות המוכחים שלהם. הוא בוחר את מנהיגיו תוך התלהבות מהבשורה החדשה שאותה הם מקרינים, ובתקווה שיביאו את השינוי המיוחל.

וכך, ההיסטוריה העולמית מוכיחה לנו פעם אחר פעם כי קיים פער גדול בין הציפיות שאותן יוצרים מנהיגים שנבחרים על כנפי התלהבות סוחפת, לבין מימושן לאחר מכן.

איני מנבא לברק אובאמה כישלון. כמו רבים אחרים, אני מקווה כי יצליח בתפקידו - העולם ודאי זקוק לכך - אולם צריך להנמיך את הציפיות על מנת שכולנו לא נתאכזב.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו