אני זוכרת את הרגע הזה, שבו לקחתי את המתבגרת הפרטית שלי להופעה של סיה בפארק הירקון, ודווקא כשהיא שרה את הלהיט הכי־הכי שלה, הפניתי את גבי אל אלילת הפופ בכבודה ובעצמה והשתהיתי שניות ארוכות. סרקתי במבטי את רבבות הצעירים והצעירות שהיו שם, מוארים בפלאש מצלמות הטלפונים הניידים שלהם שהורמו אל על - מארג אנושי של חובבי סגנונה של סיה, שבאו להרגיש ולחוות את מה שהופעה חיה של הזמר האהוב עליך עושה לגוף ולנשמה - וכל מה חשבתי לעצמי היה "אלוהים שישמור אותנו מפיגוע רב נפגעים בדבוקת האנשים הזו".
ככה אני, ישראלית למודת פיגועים ואימתם הגדולה, שחונכה לשנן "אל תיגע - פן תיפגע", שעדיין חושדת בכל תיק עזוב, בודקת את רצינותו של המאבטח בפתחו של כל קניון, ובכל התכנסות גדולה של קהל מסתכלת אחורה ומבינה את גודל פוטנציאל האסון שעלול להתרחש. ובמקום ליהנות מהרגעים הקסומים האלה של מוסיקה משמחת, אנרגיות בשמיים בהירים וזמן איכות שלי ושל המתבגרת שתייגה לעצמה ולחברותיה ברשת את הופעת הפארק הראשונה שלה, הוצפתי בהתניה פבלובית בלתי נשלטת בפחדים שהצליחו לערער, גם אם לדקה אחת קצרה, את כל עוצמת החוויה. וכשביבר הודיע שהוא מגיע לארץ הקודש, והבנתי שלא אוכל להיות שם איתה, בניגוד גמור לכל מה שאני מחנכת אותה: לא לפחד, להיות בטוחה בעצמה ובסביבתה וגם באנשי הביטחון האחראים לביטחונה, הרגשתי הקלה עצומה כשהיא ויתרה על ג'סטין. ככה אני, אמא ישראלית פוחדת. לא מדברת על זה, אבל כל כך פוחדת.
הפיגוע שהתרחש שלשום במנצ'סטר, בסוף הופעתה של אריאנה גרנדה, אייקון הפופ והאופנה, היה התרחשותו המציאותית של התסריט האימתני שרץ לי בראש מאז ההופעה של סיה, והתמונות הקשות שמגיעות מהאיצטדיון הענק מבהירות שהפחד מהפיגועים האלה כבר אינו נחלתן הבלעדית של אימהות ישראליות מודאגות.
הטלפונים הניידים, שמאפשרים את לכידת רגעי האימה ולא מותירים מקום לדמיון, מציגים סרטונים שמתעדים את הרגעים הקשים האלה ומשתפים את כל העולם בבהלת המנוסה המסוכנת כל כך, המציתה בכל אדם באשר הוא את יצר ההישרדות האנוכי. ואז ההרוגים מקבלים פנים ושמות, ובהם ילדה בת 8, שלבטח כל כך התרגשה לקראת ההופעה ובמהלכה - ותחושת חוסר אונים גדולה משתלטת על הכל, ושאלות קשות שחייבות לעלות כדי לקבל תשובות על אפשרות סיכול האירוע הזה, ואיך זה יכול להיות שאף אחד לא חשד באותו בן בליעל.
זהו בדיוק אותו חוסר אונים של נובמבר 2015 שהגיע מהפיגוע הגדול בתיאטרון הבטקלאן בפאריס, וזה בדיוק אותו דיסוננס מרתיע המבקש לחבר בין המוסיקה שמוסיפה כל כך הרבה גוונים לחיים, לבין הניסיון האכזר לשים להם סוף.
מילותיה של אותה אמא שקוננה מול המצלמות "אני לא מוצאת את הילדה שלי, היא לא יצרה קשר והיא לא נמצאת באף אחד מבתי החולים", הן ביטויו של הפחד ההורי, שמצד אחד רוצה לאפשר ולשחרר, ומצד אחר צריך להודות ולהביא בחשבון את האימה שמכתרת את מדינות כל העולם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו