הנשיא טראמפ מגיע מעולם עסקי של רווח והפסד. הוא מיישם סגנון נשיאותי אשר תופס את העולם במונחים של טוב ורע, שחור ולבן. במקרה של המזרח התיכון אומר טראמפ כן לשיתופי פעולה כלכליים אשר יניבו רווח לשוק האמריקני, ולא לטרור האזורי (שיעי או סוני). הוא אומר הרבה פחות עד כלום בנוגע לעומק המחלוקת בין ממשלת ישראל לרש"פ, ולפי שעה לא מציג תוכנית סדורה ליישוב הסכסוך.
טראמפ מייצג היפוך לגישתו הניאו־ליברלית של קודמו בתפקיד, ברק אובאמה. בנאומו הידוע בקהיר ב־2009 ניסה אובאמה לעודד סדר אזורי רפורמי חדש, אשר לצד התמודדות עם רדיקליות יקדם ערכים דוגמת זכויות אדם, דמוקרטיה, זכויות נשים וחופש דת. טראמפ לא מייחס חשיבות לעקרונות אלה, אשר קשים לכימות ולמדידה. אין להתבלבל גם ולחשוב כי טראמפ הוא סוג של שמרן דוגמת ג'ורג' וו. בוש. בוש יצא למסע צלב עולמי למלחמה בטרור הרדיקלי העולמי, ובמסגרת כך סיבך את ארה"ב בכמה מלחמות אזוריות, כיבוש עיראק והתערבות יקרה באפגניסטן, והגדיל את החוב הלאומי של ארה"ב. טראמפ נבחר על מצע "אמריקה תחילה".
מתוך פריזמה זו עלינו להבין את ההקשר של הביקור המשולב בערב הסעודית ובישראל כניסיון לרקום ברית אזורית חדשה, אשר אמורה לשרת שתי מטרות עיקריות – מאבק בטרור האזורי ושיתוף פעולה כלכלי. טראמפ – וגם הסגל המקצועי סביבו - לא חושש ומצביע על "ציר רשע" ברור של איראן, דאעש, חיזבאללה וחמאס. אין זה משנה שאיראן נלחמת בדאעש. עבורו, כל מי שחובר ומסייע לקבוצות הללו הוא חלק מציר העוין את האינטרסים של ארה"ב.
למול ציר "רע" זה, רקמו טראמפ ויועציו תוכנית פשוטה. קידום ברית אזורית בין מדינות סוניות "מתונות" למדינת ישראל. אלה הרגליים של ארה"ב באזור, רגליים אשר נפגעו לתפיסת יועציו לאור מדיניות אובאמה. טראמפ קיבל בערב הסעודית עסקאות ענק אשר אמורות לסייע למשק האמריקני המקרטע. הוא קיבל מחויבות של מנהיגי האזור לשתף פעולה עימו, ואף נכונות לנורמליזציה עם ישראל. אלה ביקשו בתמורה מחויבות למלחמה בציר "הרשע", וגם החייאת המו"מ בין הישראלים לפלשתינים ללא דקדוקים במשטרים שלהם.
הרגל השנייה של האסטרטגיה של ארה"ב נשענת על ישראל. היסודות לברית זו מונחים בשותפות גורל היסטורית ובשיתופי פעולה מוכחים. טראמפ רואה את העם היהודי כקורבן היסטורי ואת תושבי המדינה כקורבנות טרור. הוא מחויב להגנתם בכמה רבדים: יצירת מטרייה מדינית בזירה הדיפלומטית הבינלאומית, המשך אספקה של נשק התקפי בדמות מטוסי
ה־F-35 ומימון מעטפת ההגנה נגד טילים קצרי טווח וארוכי טווח. עם זאת, הוא לא גוזר מכך שיש להכיר בירושלים כבירת ישראל ולהעביר את השגרירות האמריקנית לירושלים. טראמפ לא מוכן שישראל תספח את שטחי הגדה או תאיץ את הבנייה ביישובים הקיימים בגדה המערבית. מנגד, הבשורה לפלשתינים היא חד־משמעית: "אי אפשר לקדם שלום בחברה שבה הטרור נסבל, ממומן ומתוגמל". הגמול על הצטרפות לציר "הטוב" עבור אבו מאזן הוא בדמות ציורו כשותף פוטנציאלי לברית כלכלית וצבאית נגד הטרור ולמשא ומתן עם ישראל.
בדומה לאיש מכירות מצוין, מתעלם טראמפ מרוב הסוגיות השנויות במחלוקת ומנסה לשכנע את כל הצדדים כי כולם בשלים ליצירת ברית ולתהליך שלום. בדומה לכל מי שיש לו ניסיון עם אנשי עסקים, יש לשאול אם טראמפ של הדלתיים הסגורות וטראמפ הנדרש לצקת תוכן בהצהרות הפומביות, הוא אותו אדם. על כך רק טראמפ יוכל לענות, ומכיוון שעד כה הוא הפתיע רבים מטובי הפרשנים, חשוב לפחות לזכור את השקפת עולמו הדיכוטומית המניעה אותו בפעולותיו.
הכותב הוא מרצה במחלקה למזרח התיכון/מדעי המדינה, אוניברסיטת אריאל
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו