לפני כעשר שנים היתה הפעם האחרונה שבה דפקתי רכב ללא נהג בחניה. השארתי פתק על הווישר ושילמתי, לדעתי, 500 שקלים, כפי שביקשה ממני הבחורה שהזדהתה כבעלת הרכב הדפוק שעמד לרוע מזלו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון.
נהיגתי השתפרה פלאים בעשר השנים האחרונות, כולל תמרוני החניה. אולם לא רק בזכות העדינות המאפיינת את נהיגתי כיום הפסקתי להשאיר פתקים למכוניות שפה ושם אני משפשפת או שורטת - החוויה הקדומה ההיא לא זכורה לי כחוויה שעליה זכיתי מידידיי, או אפילו מבעלת הרכב הניזוק, לטפיחה על השכם או לעידוד על צדיקותי המופלאה. להפך: דווקא לעלבונות ולבוז כמעט מכל מי ששמעו את המעשייה בזמן אמת.
מאז, אחת לכמה חודשים אני מבצעת תאונת פגע וברח קטנטנה בחניה. מי שיראה את מצב המכונית שלי יבין כי גם אני עצמי נפלתי קורבן למספר רב של תאונות פגע וברח, וזאת כמובן ההצדקה האולטימטיבית לכך שהפסקתי להתוודות ולשלם על מעשיי.
בישראל אף אחד, אבל אף אחד (אני מניחה שיגיעו כמה תגובות נזעמות של קוראים שנמנים בין עשרת הצדיקים בסדום), לא מתוודה ומקבל אחריות על נזקים שעשה כשאף אחד לא רואה. זאת הנורמה המקובלת, שלא לומר הגורפת. והנה עכשיו אנחנו מזדעקים והמומים מגל תאונות הפגע וברח ששטף את המדינה וגרם לאובדן בנפש ולפגיעות גופניות חמורות ואנושות.
מדי שנה נהרגים מאות אנשים בתאונות דרכים, חלקם נדרסים כהולכי רגל בגלל נהיגה פרועה, והפשע שאותו אנחנו מוקיעים הוא דווקא הבריחה. צריך לזכור שהרצח המחריד של מיטל אהרונסון נגרם כתוצאה מנהיגה במהירות מופרזת, בשכרות, ללא ציות לחוקים ולתמרורים. הבריחה חמורה, אך היא החטא על הפשע. לו הנהג היה עוצר ומבכה את מעשיו וחטאיו בזעקות שבר - ליבנו היה בחלקו גם איתו.
אבל לא זה לב העניין. הפער בין ההתנהגות היומיומית שלנו - כשאיננו שמים פתק על מכונית שבה פגענו; כשאנו מציעים תשלום מזומן, שחור, עבור כמעט כל שירות; כשאנחנו מבלפים את גיל הילדים שלנו בכל אתר ומוזיאון - לבין הזעזוע הכביר מכך שאנחנו מגלים שאותן נורמות מובילות לשחיתות פוליטית ציבורית ולאובדן חיי אדם, צבוע ומאוס בעיניי.
או שאנחנו מקבלים את עצמנו כחברה פגומה, חברה בעלת מום שבה, מקטן ועד גדול, כולים עושים את הרע המוסרי, או שאנחנו מסרבים לקבל את הפגם כמום מולד ושוקדים לתקנו ולשפרו, ולא מגלים הבנה וסובלנות. לא כלפי ראש ממשלה ולא כלפי עצמנו כששברנו מראה בחניה בקניון. נכון שיש הבדל מהותי בין התפלחות לבריכה בלי לשלם לבין רישום כוזב במסמכי תאגיד, ולא כולנו עבריינים. לשם כך עומד לצידנו עקרון המידתיות המסביר את החטאים הקטנים כחלק מהחולשות האנושיות הנסלחות, ומארגן את הפרופורציות וההיררכיה של שלל המעשים: מה שלא נורא, מה שנורא ומה שאיום ונורא.
אבל למרות שגם לי לא בא על עולם צדקני ומוסרני שבו אין פרצות בכלל, נדמה לי שלו היינו קצת פחות סלחניים כלפי עצמנו בכל אותן עבירות קטנטנות היינו מצליחים להוריד את הקו האדום עוד קצת למטה, לשנות את הנורמות ולמקם את כל החטאים הקטנים והגדולים בשוליים, ולא במרכז הווייתנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו