טראמפ ידיד - ויישאר כזה

אמריקה מאמינה בתמימות־מה שכל בעיה פתירה אם רק ניגשים לשולחן המשא ומתן בתום לב וברצון טוב. זה הדנ"א שלה. היא מעולם לא השיבה בשלילה להצעה לנהל משא ומתן ולהעניק לו הזדמנות הוגנת, לבד מההחלטה האמריקנית־בריטית שלא להתדיין עם גרמניה הנאצית.

מבחינה זו דונלד טראמפ - שהוא פוליטיקאי חריג בכל ימות השנה - תואם את השקפת העולם המסורתית של ארצו באומרו שאפשר "To cut a deal" גם בנושא הישראלי־פלשתיני. זה סביר ונאות, אבל מסוכן רק מהיבט אחד - מה קורה כאשר טראמפ בעל הפתיל הקצר מגיע למסקנה כי צד זה או אחר לא בא "לגמור עסקה" בכנות? זו ההנחה הבסיסית שעימה צריכים בנימין נתניהו ופמלייתו לקדם בעוד חמישה ימים את פני האורח מוושינגטון.

הימין הקואליציוני שגה להאמין כי אם רק יגיע טראמפ לבית הלבן הוא יכיר בירושלים המערבית כבירת ישראל ויתיר בנייה כיד המלך בהתנחלויות, וההזיות הגיעו כדי פטפוטי סרק, שהנה קרוב סיפוחם של שטחים ביהודה ושומרון לישראל. כך מגיבים פוליטיקאים שאינם מבינים מה מגבלות הכוח הרובצות על כתפיו של האיש החזק בעולם.

עתה הגיעה עת ההתפכחות משכרון החושים המדיני, וטראמפ אינו ממהר. שגרירו החדש דיוויד פרידמן לא יוכל להעביר את משרדו לירושלים בחודשים הקרובים ואפילו את מיטתו הפרטית ייאלץ להשאיר בתל אביב. החיבוק החגיגי של הימין הקואליציוני לטראמפ גרם לתגובת נגד קשה, ולראשונה זה עשרות בשנים הבית הלבן מבליט את סירובו לומר כי הכותל המערבי הוא חלק בלתי נפרד מישראל. אילו ברק אובאמה נקט עמדה כזאת, היה מותקף בישראל ובאיפא"ק בחריפות חסרת תקדים, אבל טראמפ הוא "הבן יקיר לי" של נתניהו וממשלתו, והמבוכה רבה.

מה שהעכיר את תנאי הפתיחה של ביקור טראמפ המיוחל אינו שינוי מהותי בעמדותיו כלפי ישראל. הוא היה ידידה, ואין סיבה לחשוב שלא יישאר כזה. אך הלחץ של נפתלי בנט ואיילת שקד להעמיס עליו תביעות היה מוקדם מדי. הם רצו לסחוט ממנו הודאה והודעה כי אין טעם במשא ומתן עם הפלשתינים עוד לפני שהחל, ובוודאי לפני שנכשל. אין קפיצות דרך כאלה במורשת המדינית של ארה"ב, ואין לטראמפ סיבה לדלג על שלב שמקל עליו ביחסיו עם מדינות ערב. הכלל המדיני הנכון מתמצה בסיסמה - "הניחו לו בדרכו". הרי הכל יודעים לדקלם כי "החיפזון הוא מן השטן".