חידון התנ"ך העולמי לנוער, שהתקיים ביום העצמאות, סיפק מחזה שמורגלים אליו באיצטדיוני הספורט. חתן התנ"ך הצעיר הורם על כתפי אביו. נרגש ושמח, חובק ונושק על ידי רבים ובמיוחד בני משפחה מהצפון, מהעיר מעלות. ועל מה ה"מהומה"? נער החמודות למד בבית ספר השייך לרשת אורט החילונית, ולא בבית ספר המשויך לזרם הדתי.
מעט היסטוריה. חידון התנ"ך העולמי למבוגרים הראשון היה בשנת העשור למדינה, 1958, תשי"ח. רה"מ דוד בן־גוריון, הידוע כחובב תנ"ך, נתן את חסותו. בין המשתתפים היו חילונים רבים. לימים החלה הביקורת על עצם קיומם של החידונים, אשר "מרגילים" את הלומד לשטחיות ולא לעומק מתבקש, כמו פרשנים מסורתיים וחדשים. השנים חלפו. די אם נציץ במתרחש בליל חג השבועות לדוגמה - בתי כנסת, אולמות ובתי מדרש מלאים בציבור מתפללים ולומדים. במהלך הלילה מתכנסים אזרחים רבים, גם חילונים, ומשתדלים לקיים את המסורת ההולכת ומתחזקת של לימוד תורה במהלך הלילה.
ואולם החיזיון המרהיב הזה הוא בניגוד גמור לתחזיות אקדמיות מלפני יותר מ־60 שנה. כך כתב ד"ר צבי אדר, דיקן מחלקת מדעי הרוח באוניברסיטה העברית, בספרו "הערכים החינוכיים של התנ"ך": "הדורות הקודמים לא דיברו על התנ"ך אבל חיו מתוכו, ואילו אנו, המדברים בו נכבדות כל הימים, נמצאים מחוץ לו ועל כן אף הוא מחוץ לנו". מילים כדורבנות. אלא שהמשך דבריו מעיד על משהו עמוק. הוא מציע גישה חדשה, הומניסטית, להוראת התנ"ך והטמעתו בקרב העם בציון. הנימוק המרכזי: "שקיעתה של הדת המסורתית בעולם בכלל ובישראל בפרט... הביאה גם לשקיעת המטרה הדתית בהוראת התנ"ך".
עכשיו אפשר לשאול כמתבקש - מה קרה במשך השנים שמקצוע התנ"ך הפך להיות אחד המאוסים והמשעממים? איך קרה שהתנ"ך נדחק אל פינת חובשי הכיפות, שבפועל הם מיעוט? מה שעשו לתנ"ך במהלך השנים, באצטלה מדעית, הוא שקראו אותו "קריאות ביקורתיות", הישוו אותו לחוקות חמורבי ולעלילות גילגמש, פירקו אותו לגזרי תעודות, סיממו את נשמתו ברוח מדעית נאורה, כתבו מאמרים, נסעו לכנסים, ובכל זאת, מחלקות התנ"ך באוניברסיטאות הלכו והתרוקנו.
אך הפלא ופלא, דווקא אצל ה"נבערים" המצב הפוך לחלוטין ממה שטוענים אנשי האקדמיה המודאגים וראשי ההוראה; לימוד התנ"ך הולך ופורח כמו אביב בשנה ברוכת גשמים. דרדקי ישראל לומדים בעל פה פסוקים ופרשיות, חידון התנ"ך אינו מערכון מצחיק, ומשבת לשבת קוראים וחוקרים את פרשיות השבוע. מפני שמרגע שעתיד התנ"ך הופקר בידי האקדמיה, דינו נגזר: ה"מדעניזם" אשר הוכנס בכוח אל חקר התנ"ך מחק את נשמתו. מי שמוציא מהתנ"ך את נשמתו - האלוהים - מותיר ספר מבולבל, אלים, יצרי ובעיקר לא רלוונטי. חוקרי התנ"ך מן האקדמיה והסמינרים החילוניים החליטו שתחילה יש ללמד את "ביקורת המקרא", ורק אחר כך אולי נקרא כמה פרקי אהבה או צדק סוציאלי. הם לא קלטו שהתנ"ך איננו "טקסט מקראי", הוא איננו ספר היסטוריה ולא מדע בדיוני או חלופה לעגנון ולטולסטוי.
ספר התנ"ך הוא תבנית היסוד של נשמת העם היהודי. התנ"ך והתלמוד, המשניות והמדרשים הם יצירת פאר שכל אומה היתה מתגאה בה. ללא התייחסות עניינית לדמות המרכזית, אלוהים, יברחו תלמידים וסטודנטים ממנו כמו מכל יצירה ברמה בינונית ומטה. כל עוד יניחו את עלילות גילגמש עם סיפורי המבול באותו מישור ויספרו ברצינות תהומית כי עם ישראל אינו אלא שבט נוודים, המחלקות לתנ"ך ולתלמוד יצטרכו להסב את ייעודן למחלקות לאיסוף שברי הלוחות המדעיים.
מרגע שתלמיד "חילוני" הורם על כתפיים, נוצרה כאן תודעה המבשרת את שיבתו של התנ"ך לכלל הציבור. הוא של כולם. אין מונופול על חוכמת התנ"ך ולא על לימודו, זאת בתנאי שיישמר תנאי היסוד: התנ"ך הוא תמצית הרוח היהודית, כאן בארץ ישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו