סא"ל אבי לניר ז"ל: אגדה עוד בחייו

הסורים רצחו את הטייס השבוי, סגן אלוף אבי לניר, מפני שהחזיק בסוד ביטחוני, ובנחישותו ובעקשותו ובהתמדתו סירב לגלותו לחוקריו האכזרים.

לימים הגיעו עדויות חלקיות. מישהו אמר כי שמעו אותו בבית החולים גונח לאחר חקירות נוראות, אבל לא מילמל מילים. הוא הלך לעולמו עם הסוד, ובעטיו גם עם עיטור העוז.

זה אירע במלחמת יום הכיפורים, 1973. אך לניר היה אגדה כבר בחייו. הספר המרהיב "אדם מול שמיים" מאת אלידע בר־שאול, שיצא לאור בימים אלה, פורס יריעה רחבה של משפחה ציונית משני צידיה. שנים ארוכות דיברו עליו כעל מועמד בעל סיכויים טובים לטפס עד לתפקיד מפקד חיל האוויר.

מי שהכיר את סא"ל אבי לניר ידע שלא היו אלה דיבורי שווא. הוא נשם ערכים וציונות, וכמנהיג או כמפקד מיועד רחק מכל פוזה מתנשאת ושיבץ בחייו הנאות אנושיות. כשנשלח להעניק ראיונות בעיתונים לאחר הפלת מטוסי אויב, רחק מהעמדת הפנים של "הכי טובים". לא, היה אומר, הטייס הוא כאחד העם. דימיתיו טס גבוה, אבל בתוך עמו הוא יושב.

הכרתי את לניר כמה שנים. הוא היה קפדן נעים הליכות, עיקש מנומס. כאשר נעזר באיתן הבר לחוג יום הולדת לטייסת שעליה פיקד, ידע כנראה כל פרט בחגיגה; כל כך הרבה פרטים שרגע אחד לאחר כיבוי האורות איבדו כליל מערכם.

אבל הוא לא היה יכול אחרת.

לניר שפגשתי היה מגובש בדעותיו. קשה לשכנעו, אבל לעולם עם הנמקות ממשיות ובלי "ככה". חי במסגרת תפיסת עולם ויכול היה להציגה ברהיטות, וקיים אותה בפועל, בפרטים הקטנים, ביום־יום. דבקותו במטרה ונאמנותו לרעיון פילסו לו דרכים רבות. אולי הן גם אלה שגרמו לו לשתוק עד מוות.

• • •

"אדם מול שמיים" הוא סיפור תלת־דורי של משפחה ציונית מסועפת, שדיברה בלשון הערכים והעבירה את חייה על קרקע המציאות, ותמיד בעוצמה.

רעייתו מיכל (ברזילי מבית הוריה), שאיבדה במהלך מלחמת יום הכיפורים את בעלה ואת אחיה ואת בן דודה, שיקפה את תמצית ההוויה של הדורות לבית לניר: "לחיות בארץ הזאת זה גיבוש, זאת סיירת. אף פעם לא היה פה קל ואף פעם לא יהיה, אבל השאלה אם זו תהיה ארץ זבת חלב ודבש או ארץ אוכלת יושביה - תלויה רק בנו".

על כך יכלה לחתום גם בשמו.