סגן הקנצלרית של גרמניה ושר החוץ שלה, זיגמאר גבריאל, הוא ידיד מובהק של ישראל. כמו פקידי ממשל אחרים בעולם, הוא ביקורתי כלפי מדיניות ישראל בשטחים שכבשה במלחמת ששת הימים, אינו מקבל את ההתנחלויות וקשוב לביקורת הנשמעת בתוך הארץ על עוולות כלפי הפלשתינים. כמו נשיאה הקודם של ארצו, הוא ביקש להיפגש עם ארגונים בחברה האזרחית, הפועלים בישראל על פי חוק, אף שהם מרגיזים את ממשלות ישראל לדורותיהן.
החלטת ראש הממשלה בנימין נתניהו להתנות את הפגישה עימו בכך ששר החוץ הגרמני לא יפגוש את נציגי שוברים שתיקה ובצלם, והחלטתו של גבריאל להעדיף דווקא את הפגישה עם נציגיהם, יצרה מצב בעייתי מאוד מבחינת ישראל.
זוהי בעצם אמירה שלפיה אין הדמוקרטיה הישראלית מסוגלת להכיל ארגונים המבקרים תופעות המתרחשות אצלנו; שתמיכה כספית מחו"ל בארגונים אזרחיים היא בגדר חתירה של גורמים אלה נגד הממשל בישראל, כי הדמוקרטיה שלנו חלשה מדי לעמוד נגד ביקורת, ורואה אותה - כמו במשטרים הסמוכים אלינו - כניסיון בלתי לגיטימי, שתומכיו הם בבחינת בוגדים או כמעט בוגדים.
ברגע שהוצגה בפני גבריאל הברירה, ונדרש ממנו לוותר על פגישה שיזם, הוא חש שכבודו אינו מאפשר לו לעשות זאת וויתר על הפגישה החשובה יותר במהלך ביקורו.
אורחים נכבדים אחרים בישראל יתקשו לא ללכת בעקבות נציג בכיר כל כך של המדינה הקרובה ביותר לישראל באירופה.
אם נתניהו ביקש ליצור תקדים, והיה משוכנע ששר החוץ גבריאל יוותר על הפגישה עם הארגונים, התרחש התקדים ההפוך. ממשלת ישראל רשאית לטעון ששוברים שתיקה מחפש רק את הצד האפל של התנהגות צה"ל בשטחים, וכי בצלם מעוות את המציאות. היא רשאית להציג את האמת שלה, אל מול מה שנראה לה שקרי.
כאשר היא מנסה, במקום זאת, להקשות על הארגונים הללו לקבל מימון, או כשהיא מנסה להחרימם, היא פוגעת קשות בתדמיתה הדמוקרטית החשובה לה כל כך. המהלך של ראש הממשלה חיזק מאוד את הארגונים שהוא מבקש להחליש, ופגע ברצון של רובנו להתגאות בכך שהדמוקרטיה שלנו איננה נבהלת מביקורת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו