ימי הזיכרון מחזקים את אחדותנו

יום הזיכרון לשואה מאחורינו, ובעוד פחות משבוע נציין את יום הזיכרון, שבו החברה הישראלית מתייחדת עם זכר חלליה שנפלו על הגנת קיומה. כל משפחה תתאבל על יקירה, אולם מלבד הכאב הפרטי, זהו יום, כמו יום הזיכרון לשואה, בעל משמעות עמוקה, הטומן חובה אישית לכל אזרח במדינה.

כמדינה מוקפת אויבים מכל עבר - החברה הישראלית זקוקה ליום שיזכיר לה את מחיר קיומה. ביום זה אנו מוקירים ומצדיעים לנופלים שמסרו את נפשם ושילמו את היקר מכל כדי שנתקיים. כשאנו נאספים בבתי העלמין הצבאיים ומביטים במצבות הדוממות הניצבות בטורים ובשורות מיושרים ואחידים, ובאותיות הזהובות החרותות עליהן, אנו נקראים להפוך את הזיכרון לחשבון נפש ובחינה, ולשאול את עצמנו את השאלה הנוקבת: מה הדבר מחייב אותנו, החיים במדינת ישראל, שטובי בניה נפלו למענה?

במצעד הנופלים ניצבים כתף אל כתף טובי הבנים, לכל אחד שם, זהות, תפיסות עולם ואמונות משלו. בצאתם לקרב הם לא היו שליחים של מגזר כזה או אחר. הם גם לא שימשו חומת מגן עבור ציבור או תת־קבוצה נבדלת. הם יצאו לקרב כשליחי הקולקטיב הלאומי המאוחד, המתעלה מעל הבדלי מגזר ותפיסת עולם.

ביום הזיכרון בשנת תשנ"ב (1992), בהיותו בכיתה י"ב, כתב אחי מאיר שנוולד הי"ד שיר שכותרתו "מחשבות ליום הזיכרון". השיר נמצא באחד מפנקסיו לאחר נפילתו, כלוחם בגבעתי, כשלוש שנים לאחר מכן. את שירו הוא חותם במשפט: "אולי באמת (שואלים לוודאי אלה שנפלו) הגיע הזמן אחרי ארבעים וארבע שנה – לשלום אמיתי פנימי - ועכשיו".

את השיר הזה בחר הרמטכ"ל רא"ל אמנון ליפקין שחק ז"ל לקרוא בעצרת המרכזית של יום הזיכרון בכיכר רבין.

זו היתה למעשה צוואתו האישית, אך במילים אלו הוא הפך, בלא יודעין, כפה לכלל חללי צה"ל שנפלו למען הקולקטיב הישראלי כולו. גם כיום, כאשר השיח המגזרי והפוליטי מתלהט ומתלהם מדי פעם סביב נושא תורן, ושלהבת המחלוקת נדלקת שוב ושוב מכל עבר - מן הראוי שדברים אלה יהדהדו ברקע של השיח הציבורי.

מדובר באתגר מורכב, קל לנופף בו, אך קשה ומורכב להביא למימושו. אולם דווקא הנופלים יכולים להתייצב בפנינו מתוך זכות מלאה, ולתבוע מאיתנו בעידנא דריתחא ובעת התלהטות הוויכוח להתעלות מעל החשבונות הקטנים והקטנוניים שמפרידים בינינו. להזכיר לעצמנו שאחים אנחנו, ושהמשותף בינינו מרובה על השונה והמפריד, ושאויבינו אינם מבחינים בין איש ואיש אלא מנסים לפגוע בכולנו ללא הבדל מגזר, השקפה פוליטית או צבע עור. עלינו להזכיר לעצמנו את הלקח ההיסטורי החד כתער, שלמדנו על בשרנו בכמה הזדמנויות בעבר, שפירוד ושנאת אחים הביאו על עמנו חורבן ששום עם אחר לא היה יכול לגרום לנו. לעומת זאת, כשהיינו מאוחדים עמדנו בהצלחה מול אתגרים שאומות ועמים אחרים התקשו לצלוח ולעבור.

ביום הזיכרון הקרוב, כשנתייצב בפני הקברים הדוממים, עלינו להרהר איך אנו כפרטים פועלים, אפילו במעט, לחיזוק הקולקטיב והאחדות בחברה הישראלית. צוואתם לאחדותנו - תמיד מול עינינו.