אוכל, קדימה אוכל

למה אנחנו צריכים לעודד את האסירים הביטחוניים לרעוב? • אילו דרישות על "המסוכנים מחיזבאללה" להציב בפני הוותרנים מהשמאל? • ומדוע יוסי קליין הוא המועמד הבא של ישראל לזכייה בפרס נובל?

אז מה, המחבלים שבכלא רוצים לשבות רעב? מה הבעיה? הגיע הזמן שמדינת ישראל תאפשר להם לשבות רעב ככל שירצו, עד הסוף. מה הבעיה עם זה? אולי הגיע הזמן שפעם אחת נגיב על האיום הזה בפיהוק ונאפשר להם לרעוב כרצונם. אפשר אפילו להפגין רצון טוב ולהיות נדיבים: למקרה שהם ירצו להפסיק את שביתת הרעב ישאירו להם הסוהרים בתאי הכלא צנצנות של גפילטע־פיש. אבל בכל מקרה - למה להתערב בשביתת הרעב שלהם?

אגב, אחת הדרישות של המחבלים היא שיאפשרו להם לימודים אקדמיים. הלימודים של המחבלים הופסקו לפני שש שנים. כמה ממלטפי המחבלים עתרו אז לבג"ץ. השופטים זרקו אותם מכל המדרגות וקבעו שזה לא מגיע להם. אתם רוצים שנצפצף על שופטי בית המשפט העליון?

כל זה מוביל לסיפור מההיסטוריה של עמנו, המובאת בכתבי רבי אלתר דרויאנוב:

כשחלה שמריל שניטקבר את חוליו, אשר ימות בו, נכנס אצלו הרב ואמר לו: "רבי שמריה, הגיעה השעה שתתוודה על חטאיך ותחזור בתשובה".

השיב שמריל: "רבי, תבורך שעוררתני".

שיפשף שמריל מצחו בידו, כאדם הזוכר ראשונות, ואמר: "מודה ומתוודה אני, פעם אחת אכלתי ושבעתי ולא בירכתי".

ביקש הרב להניח דעתו של החולה ואמר: "כנראה זה קרה משום שמיהרת".

אמר שמריל: "לא, רבי, לא בגלל מהירות, אלא כיוון שלא בירכתי קודם אכילה, לא בירכתי גם אחריה".

נאנח הרב: "שכחת, רבי שמריה, שכל האוכל בלא ברכה, כפוגע בקורבנות שעל המזבח בבית המקדש?"

נאנח שמריל: "רבי, כיצד יכולתי לברך על טריפה?"

צעק הרב: "אוי, יהודי אוכל טריפות!"

צעק גם שמריל: "רבי, אולי אתה יודע, אבל אני לא יודע היכן אפשר למצוא מסעדה כשרה פתוחה ביום כיפור".

ואלו הדרישות

איני מבין את הטענות בעניין המאמר המדובר של יוסי קליין ב"הארץ". נראה לי, כמי ששייך לציבור המדובר, שעדיף להיות מסוכנים מחיזבאללה. ואף יותר מכך, הרי ב"הארץ" טוענים תמיד ש"שלום עושים עם אויבים", שלמענם גם יש לעשות ויתורים, כך שאין לי בעיה עם האמירה נגדנו, והנה אף התחלתי להכין רשימת ויתורים שנדרוש מהשמאלנים תמורת שלום איתנו. המסוכנים.

קודם כל נדרוש הגבלת הבנייה בצפון תל אביב, ברמת השרון ובשאר ריכוזי הצפונבונים, כתנאי לפתיחת המשא ומתן. וגם - סגירת כל הסושיות ופינוין עם כל המסעדות הלא כשרות אל מעבר לקו הירוק, מחוץ לגושים, אל היישובים המבודדים. רוצים סושי, תנו קפיצה קטנה לתפוח או לגבעות שליד איתמר או למעלה לבונה. יש עוד, אבל רגע, לפני שנמשיך, רק תזכורת - אנחנו מסוכנים יותר מחיזבאללה. הביאו את זה בחשבון לפני שאתם אומרים לא לשלום איתנו.

אז איפה היינו? הא: בשביל לעשות שלום עם אויבים, כלומר איתנו, הילדים שלכם יישלחו לישיבות בני עקיבא. במקרה שאתם לא יודעים, תוכנית הלימודים בנויה מחצי יום ראשון של לימודי קודש, ובחצי השני - מקצועות החול. הבנות יישלחו לאולפנות בני עקיבא. לא נדבר עכשיו על מה שקורה להן בשבועות שלפני מה שנקרא "שבת ארגון", אתם כבר תגלו לבד. חבל להכניס אתכם לדיכאון כבר עכשיו.

רגע, רגע, זה לא הכל. "שלום עושים עם אויבים", נכון? אז הרשימה כוללת גם הקמה של מנייני תפילות בכניסות לבתים משותפים תחת העמודים לאלה שלא בא להם ללכת עד בית הכנסת הקרוב, מתרימים שדופקים בדלת כל יום אחר הצהריים ובערב, בדיוק כשאתם רוצים להשתטח על הספה מול הטלוויזיה. תצטרכו לקום ולתרום, אם לא הבנתם. מסוכנים יותר מחיזבאללה, כבר אמרנו.

יש עוד, אבל זה הרגע לסיפור מתוך "דברי ימי טרנסילבניה" והשליט הבלתי נשכח דרקולה, המוכר גם כוולאד "המשפד":

יום אחד נכנסו דרקולה ואנשיו למזקקת צויקה (משקה אלכוהולי העשוי משזיפים, שלעומתו כל שאר המשקאות הם לחלשים). דרקולה ואנשיו לגמו מהבקבוקים ואחר כך ניפצו אותם על רצפת האבן. באותה תקופה הבקבוקים היו יקרים יותר מהמשקה שבתוכם. במקום נכחו כמה לקוחות, רומנים שבאו לקנות צויקה.

דרקולה פנה לאחד מהם ושאל: "ראית אותי מנפץ את הבקבוק?"

הרומני ענה בקול חלש: "כן".

דרקולה צעק לאנשיו: "שפדו אותו", והם לקחו את האיש ושיפדו אותו במקום.

דרקולה פנה ללקוח נוסף ושאל: "ראית אותי מנפץ את הבקבוק?"

האיש ענה בקול רועד: "כן", וגם הוא שופד במקום, בלי רחמים.

דרקולה פנה ללקוח האחרון שהיה שם ושאל: "ראית אותי מנפץ את הבקבוק?"

הרומני ענה: "אני לא, אבל אשתי ראתה".

תרומה לכבוד הלאומי

ואם כבר מדברים, איך כתב אותו יוסי קליין, "את הערבים אפשר להרוג, אותם לא". ובכן, כבר אלפי שנים, בכל הציביליזציות, גדולי הפילוסופים מחפשים את הדרך להגיע לחיי נצח. כולם נכשלו.

האם ייתכן שאיזה יוסי קליין מ"הארץ" גילה איך עושים את זה? האם שוב יהודי יקבל את פרס נובל? האם הגאווה הלאומית שלנו תגיע לשיאים חדשים בזכות "הארץ"?