קנו את "הארץ", גנו את המאמר

קריאתו הנרגשת של שר הביטחון שלנו, אביגדור ליברמן, לקוראי "הארץ" להפסיק לקנות את העיתון בשל מאמרו של יוסי קליין על הציונים הדתיים, יכולה הייתה להישמע טבעית יותר במדינות אחרות. לאחר כל המאבקים על השליטה בתקשורת, רק הדברים הללו היו חסרים לנו כדי להציג את ישראל כמדינה שגאוותה על הדמוקרטיה שלה מופרזת.

אבל זה ממש איננו אומר שהמאמר שפורסם אתמול עומד ברמה שעיתון "הארץ" מציב לעצמו. מדובר בדברים בלתי ראויים, שחומרתם בהכללה ובהסתה כלפי ציבור שלם. רשאי קליין לקבוע שיש לו מכנה משותף הדוק יותר עם אסקימואי שאיננו מכיר, מאשר עם חבר כנסת מן "הבית היהודי", גם אם, בעיני זה נראה ילדותי, או – לפחות – פרובוקטיבי לשמו, אבל הוא אינו רשאי לכתוב את המשפט הראשון של מאמרו, משפט אשר גרם, כנראה, לקצפם של רבים: "הדתיים הלאומיים מסוכנים. מסוכנים יותר מן החיזבאללה, יותר מנהגים דורסים וילדות עם מספריים". ואם קליין כתב – מותר היה ל"הארץ" לבקש ממנו לשנות את הכתוב.

חלק מן האנשים המרגיזים את הכותב, מוציאים גם אותי מדעתי לפעמים, אבל אני מניח שהוא עצמו מבין שאין מדובר, חלילה, בקולקטיב הקרוי "דתי לאומי", ושההשוואה שהוא עושה מגונה ממש כפי שמגונה ההשוואה הנעשית לא אחת, בתקשורת הימנית-קיצונית, בין השמאל לבין אויביה של ישראל.

יש לנו ויכוח אמיתי בחברה הישראלית, וזה איננו רק ויכוח אידאולוגי בין תומכי השוק החופשי כפי שהוא, לבין המבקשים לטפל בכשלי השוק הזה. מדובר בשסע עמוק מאוד בין מי שמייחסים את עמדותיהם הפוליטיות לסמכות מטאפיסית, אלוהית, ואשר – לכן – אינם מוכנים להתפשר עליהן או אף לדון עליהן, לבין מי שגיבשו את עמדותיהם על בסיס בחינה פרגמטית של המציאות, מתוך תפיסת עולם כללית שהיא ליברלית יותר או שמרנית יותר, ואשר מוכנים לדון ביניהם, ואף להגיע להסכמות.

המחלוקת הזו קיימת גם בתוך הציונות הדתית, ומי שעומדים משני צדיה אינם אויבים בנפש אלא מי שרשאים לעמוד על דעתם ולעשות לה נפשות. ההכללה לגבי הציונות הדתית היא חטא וטעות. אני משוכנע שכותב המאמר מעריך אנשים רבים בציונות זאת, הוא יודע שרבים מהם קשובים לדעות אחרות, מוכנים לדון, ומוכנים גם לשנות את דעותיהם. מי שמכליל, מאחד כנגדו חזית אחידה של אנשים שעמדותיהם אינן דומות. מהו היתרון שניתן להשיג כתוצאה מכך?

למאמרו של קליין לא היה מקום, משום שיש בו משום הסתה כנגד ציבור שלם, וביטויים חמורים, שמקומם איננו בעיתון מכובד. התגובה למאמר איננה ויתור על המנוי, אלא עמידה כנגד המילים שלא היו ראויות להגיע לדפוס, וביקורת על מי שפרסמן.