החופש לדעת לקטר ולשחרר

יש משהו פרדוקסלי ברעיון לקרוא לפסח "חג החירות". אמנם יצאנו ממצרים והגענו לארץ ישראל, אבל רק בשביל לגלות שהמצאנו לעצמנו דרכים חדשות לעבוד קשה יותר. אצל אמא שלי, למשל, הניקיונות לפסח מתחילים כבר בפורים, והשטח שבו אפשר לאכול חמץ הולך ומצטמצם בהדרגה. מוזר, כי חירות אמיתית היא כשהבית שלך משרת אותך, ולא להפך.

זה ממשיך בעובדה שלמיליון עצמאים בישראל אין תלושים לחג. לא שאני חושבת שהתלושים האלה הם בהכרח מציאה גדולה; איכשהו, תמיד המבחר מצטמצם לעשר חנויות שאתה גם ככה לא ממש אוהב, אין כפל מבצעים, התווים שווים פחות מערכם הכספי והסניף הכי קרוב לביתך זה "מגה בעיר דמשק".

המכה השלישית היא הרצון לברוח לחופשה בחו"ל רק בשביל לגלות שסוכנות הנסיעות שלחה את כל הישראלים לאותו המקום. על נופש במלון בארץ אין מה לדבר, אלא אם כן ממש בא לכם לחוות איך זה להיות בטריפ לא טוב של סמים פסיכדליים. אגב, בשאר ימות השנה אני ממש בעד חופשה בישראל.

והנה אני מגיעה למכה הרביעית. אז מה מביאים מתנה להורים? יום אחד אתה מתעורר ומבין שהגעת לגיל שבו כבר אי אפשר להגיע בידיים ריקות, אז אתה נותן להם את מה שנתנו לך. השנה אבא שלי אמר לי שהוא מאוד נהנה מהאיפור ניסיון. ואי אפשר לא להזכיר, כמובן, את כמויות האוכל, שהן ברכה של שפע וקלוריות. והצורך לסיים לקרוא את ההגדה, אפילו שאחרי הארוחה זה מרגיש כמו משימה של השייטת.

והנה כבר הגענו למכה השביעית, התמונות שכולם מעלים לרשתות החברתיות, של אושר מהול בשעמום. ולפעמים המיצג בפייסבוק דווקא מעורר קנאה אמיתית, כי אתה יודע שאכן טוב להם - מה שמאתגר את החירות שלנו לפרגן. ויש גם את שיחות ה"תמסרי חג שמח גם לילדים", שמייצרות המון דקות שיחה מבוזבזות, כי אין מה להוסיף אחרי משפט כזה.

בפער קטן מהרשתות החברתיות נמצאות פליטות הפה בארוחות המשפחתיות. פתאום אחד ההורים קולט שאתה לא באמת מקפיד על שש שעות בין בשר לקפה הפוך, או שחשפת בטעות שסבתא נתנה רק לך דמי כיס. ובית.

הופה, כמעט הגענו לסוף המצעד. במקום התשיעי והמכובד נמצא הרגע הפתטי הזה שבו אתה נשאר לישון אצל ההורים אפילו שכבר מזמן חצית את ה־30, כי לך תנהג עכשיו אחרי ארבע כוסות (וודקה) היישר לתוך ניידת משטרת התנועה בתל אביב. אפילו שיש מצב שזה עדיף על הספה. ועל החקירות.

איך שהזמן עובר כשנהנים, והנה, כבר הגענו למכה העשירית: ההבנה שלעולם לא נהיה באמת חופשיים, אולי כי זה בכלל לא אפשרי. מי שעובד רוצה להיות מובטל, מי שמובטל טוען שהבטלה היא אם כל חטא. הנשואים מתגעגעים לרווקות, הרווקים פוגשים את הנשואים באפליקציות ההיכרויות. והחופש האמיתי, אם בכלל, נמצא רק בהסכמה לשחרר. לשחרר את הציפיות שהחג, כמו החיים, יהיה מושלם, כי בינינו, בלעדי הפסח לא היה לנו על מה לקטר, והיכולת להתלונן היא הפשע המושלם.

חג שמח!