"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

לשמוח על מה שיש, לא על מה שהוחמץ

,עודכן

החופש הגדול שלפני החופש הגדול כבר כאן, ולנו ההורים נותר רק "לבחור": להיות בעבודה ולסיים את כל מה שיש על השולחן לפני שלא יהיה עם מי לדבר, תוך כדי קריאות נואשות לשמרטפית התורנית שלא תלך; לקרצף בלילות, תוך כדי שאנחנו יודעים בוודאות שבדיוק חמש דקות אחרי שנסיים את החלונות יגיעו טיפות האובך עם החול; או סתם ללכת לבקר במרכזי הקניות, בדיוק כשהמחירים בשיא, כדי לקנות לילדים עוד חולצה יפה לליל הסדר, שכמובן תתמלא בכתמי יין מייד אחרי "מה נשתנה".

אבל ליל הסדר ייכנס בסוף, ערב שהשם שלו מבטא סדר בדיוק כשהסדר הוא הדבר האחרון שיש: כשהלחם לא נמצא, וכשהמטבח מסודר - אבל בדיוק הפוך ממה שהיינו רגילים. הוא ייכנס אחרי שנסיים את בדיקת החמץ ושריפת החמץ. הסדר יהיה איתנו שבוע עד שהחמץ יחזור, ואנחנו חייבים ללמוד לא להחמיץ.

אנחנו רוצים להיות גם עם הילדים וגם לא להפסיד את העבודה, אז אנחנו בבית אבל עובדים בטלפון בלי הפסקה. אנחנו רוצים ללמד אותם לסדר את החדר אבל בדיוק איך שתיכננו, אז בסוף מסדרים בעצמנו. אנחנו רוצים לטייל איתם ולחוות איתם וגם לא לשכוח, אז אנחנו מעמידים אותם בזוויות צילום עד שמפספסים את הרגע.

כל החיים הם חמץ, ורק שבוע בשנה בלעדיו. אולי כי אנחנו מחמיצים בלי סוף: כל בחירה היא ויתור, כל החמצה של דבר אחד היא רווח של משהו אחר. בבדיקת חמץ אנחנו בודקים איפה ההחמצה. היא מגיעה בעיתוי משונה: מייד אחרי שסיימנו את הניקיון הגדול. אנחנו יודעים שהחמץ לא שם ובכל זאת מחפשים אותו. לחפש חמץ אחרי שכבר חודשיים אנחנו עמלים להעיף אותו לכל הרוחות, זה כמו לשטוף כלים שיצאו מהמדיח, כמו לכבס בגדים שיצאו מהמייבש, כמו לעשות חשבון נפש במוצאי יום כיפור. אבל אנחנו עדיין מחפשים איפה פיספסנו. איפה נקודת העיוורון שבגללה ראינו וכעסנו על הכתם שעל חולצת הילד, אבל לא ראינו את עיניו השמחות. איפה נקודת העיוורון שגרמה לנו לבקש סליחה מכל מי שסביבנו, אבל מההורים ומבן הזוג שכחנו. איפה בדקנו כמה חטאנו ועווינו, ואיפה שכחנו לראות את הטוב שעשינו.

אנחנו יכולים לרדוף תמיד אחרי החמץ, אחרי מה שפיספסנו, אחרי מה שלא עשינו טוב, אחרי מה שלא ניקינו עד הסוף. אבל אפילו בערב פסח מגיע השלב שבו שורפים את החמץ, מוותרים על תחושת ההחמצה והפספוס, ושמחים במה שכן עשינו, בניקיון הבית והנפש. אחרי שריפת חמץ אנחנו יודעים שגם אם טעינו בדרך, עוד אפשר לתקן, ומה שפיספסנו, על אף המאמץ שהשקענו - מתבטל והופך לעפר הארץ.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר