אלתרמן וזכותנו על הארץ

המשורר נתן אלתרמן, שהשבוע מלאו 47 שנה לפטירתו, פעל למען ארץ ישראל השלמה • הוא עקץ את מתנגדיו משמאל • והציג את התמונה השלמה ואת הצורך הקריטי של העם שבע הייסורים לאחוז בכל שעל

147 שנים מלאו לפטירתו של המשורר נתן אלתרמן השבוע וכמעט 50 שנה למלחמת ששת הימים. בשלוש שנות חייו האחרונות יצא המשורר המשפיע ביותר בספרות העברית המודרנית למערכה גדולה שעמד בראשה ללא פחד. עשרה ימים אחרי הניצחון הגדול כתב בטורו ב"מעריב" (רוב המובאות - מספרו המקיף של דן לאור "אלתרמן"):

"ניצחון זה עניינו לא רק בכך שהחזיר לידי היהודים את העתיקים והנעלים בקודשי האומה, החרותים בזיכרונה ובעמקי תולדותיה יותר מכל. עניינו של ניצחון זהו הוא בכך שמחק למעשה את ההבדל בין מדינת ישראל ובין ארץ ישראל. זו הפעם הראשונה מאז חורבן בית שני נמצאת ארץ ישראל בידינו. המדינה והארץ הן מעתה מהות אחת, ומעכשיו חסר לה להתחברות ההיסטורית הזו רק עם ישראל שיארוג, יחד עם היש שהושג, את החוט המשולש שלא יינתק".

חודשיים אחרי המלחמה, באוגוסט 1967, בהתכנסות ראשונה של הגרעין המייסד של התנועה למען ארץ ישראל השלמה, הציב המשורר כמשימה ראשונה במעלה את המלחמה על התודעה הציבורית והעולמית: "הנושא הוא היות ארץ ישראל בידי העם היהודי הריבוני בשעה זו. הנושא הוא השלמתו של אחד המעגלים או המעגל העמוק והיסודי ביותר בתולדות ישראל ובהוויה היהודית... מה שחסר לנו עכשיו, ומה שחסר לתודעת העם, הוא דווקא תפיסת כלליותו של הדבר... כיצד להנחיל אותה הן לעם היהודי וכיצד להעביר אותה לתודעתו של העולם בדרכים מאוד קונקרטיות, בדרכי דיבור וכתיבה בעיתונים המרכזיים, בדרכי פגישות וגיוס סופרים יהודים בעולם שיש להם הד רב". כאז, כן עתה.

דומה שהנקודה העמוקה ביותר בדבריו נגעה לתפיסה ההיסטורית של מה שאירע: "אנו איננו בני חורין להחליט - לא בדרג הממשלתי, לא בדרג הצבאי ולא בדרג האישי, איך נתנהג; זה כפוי עלינו! זה כפוי עלינו כמו שהביוגרפיה האישית שלנו כפויה עלינו".

בלשוננו היום נאמר שדין אחד כשהאזורים הללו, ערש לאומיותנו, אינם בידינו, ולא נותר אלא להתגעגע אליהם; ודין אחר, הגוזר ערך שונה לחלוטין, משחבלי הארץ הללו הגיעו לידינו. ויתור עליהם פירושו ויתור על המהלך האדיר של שיבת ציון בדורות האחרונים, מהלך שכוון בדיוק לחזרה לאותה ציון היסטורית המגולמת בשומרון, יהודה וירושלים העתיקה בראש.

2אלתרמן לא התעלם מסוגיית ערביי הארץ, אבל דיבר על זכויותיהם המלאות רק כפרטים ולא זכויות לאומיות שיוכלו לממשן במדינות ערב האחרות. הוא לא הבדיל בין ערביי ישראל בגבולות הקו הירוק לאלה שמעבר לו. שכן, מדוע נעצרת הדרישה לזכויות לאומיות רק ביחס לערביי שומרון ויהודה? - "משונה הדבר מדוע אין הם (מתנגדיו הפוליטיים משמאל) דורשים זכות זו גם לגבי ערביי ואדי ערה, מדוע אין הם מודים בזכותם להתמרד ולהשיג לבסוף הגדרתם הממלכתית?" ועוד תהה: "מדוע הסכימו להצעת החלוקה אשר כללה מאות אלפי ערבים, האם הללו הסכימו להיות במדינה יהודית?"

מאחורי התהיות הרבות הללו עומדת ההנחה שהכיבוש אינו נעצר במתן זכות בחירה לתושבי ישראל הערבים, שכן איש לא שאל אותם, האם הם בכלל מסכימים להיות אזרחי המדינה היהודית.

משום כך, הדיבור על "כיבוש" אינו מוגבל לשומרון אלא גם לתוככי ישראל, ואם זכותנו על הארץ - שפירושה זכותנו לחיים כעם בארצו העתיקה והיחידה - מתגברת על טענת ה"כיבוש" בתוככי ישראל, באותה מידה היא מתגברת על אותה טענה בציון ההיסטורית. לשאלה החשובה, מה לעשות עם מעמדם של ערביי שומרון ויהודה, יש כמה פתרונות, אך לפני שניגשים אליהם, צריך להכיר במוסריות שהייתנו בכל מרחבי ארצנו.

את ערביי ארץ ישראל ראה אלתרמן כחלק של האומה הערבית כולה, ולכן דחה את הדרישה להגדרה לאומית מדינית לאותו "אחוז אחד" של האומה הערבית, שתוביל למדינה נוספת על עשרות המדינות הערביות הקיימות. "ייחודה של ארץ זו, כחטיבה מדינית והיסטורית אחת, היה קיים רק בתודעתו של העם היהודי".

הוא סבר שהשתרשות התפיסה הרואה שוויון ערך בין זכות היהודים על הארץ לזכות הערבים (יחד עם האשמה עצמית), היא הרת סכנה, עד כדי איום על גורל העם וגורל הציונות. המשורר חיים גורי סיפר שאלתרמן אמר לו: "אם נכיר בזה שיהודה ושומרון אינם שלנו, הרי שצריך יהיה לכתוב את כל התנ"ך מחדש".

3בשיחה עם גאולה כהן באוקטובר 1968, אמר עמוס עוז הצעיר שהוא בוחר בחיי בנה של אם אחת על פני קיומו של הכותל המערבי, שכן "אין מקומות קדושים" ורק חיי אנשים וחירותם קדושים ועליהם ראוי להילחם. אלתרמן השיב בחריפות למה שכינה "משחק ריק ומלאכותי". בין השאר כתב: "המצב האמיתי אחר לחלוטין. הוא מצב של מלחמה שבה... אנשים צעירים נופלים על כורחם לא למען חיים וחירות כמושג מופשט ונבוב, אלא למען חייהם וחירותם של בני אדם ושל עם עתיק ושבע ייסורים, אשר חייו וחירותו מכילים את כל הדברים שמהם החיים והחירות עשויים, את הדברים שבלעדיהם הם סיסמה ריקה, את השמיים והארץ, את הכתלים והגגות, את המילים ואת השתיקות, את זיכרונות העבר ואת ההווה והעתיד. וגם את 'המקומות', כן, את המקומות 'הקדושים' והאחרים".

המשורר יעקב אורלנד מספר בספרו "נתן היה אומר", שבינואר 1968 ישבו עם הסופר חיים הזז בקפה "כסית" ואלתרמן שיכנעו לחתום על העצומה הראשונה של "התנועה לארץ ישראל השלמה". "הֲלֹא רַק מִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ גָּלִינוּ וְנִתְרַחַקְנוּ. אֲבָל עַכְשָׁו - מִשֶּׁכָּפוּ עָלֵינוּ / וְהֶחְזַרְנוּ וְחָזַרְנוּ - דִּין הוּא שֶׁנֶחֱשֶׁה וְנַחֲמִיץ אֶת הַשָּׁעָה? / וְאוּלַי הִיא יְחִידָה בְּתוֹלְדוֹתֵינוּ? וְשֶׁמָא אָסוּר לָנוּ שֶׁלֹא לִרְצוֹת? / וְלוּ רַק לְנַסּוֹת לְשָׁעָה. שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ הַדּוֹרוֹת הַבָּאִים / אֲפִלּוּ לֹא נִסִּיתֶם".

הזז היה מלא ספקות וסירב בתחילה לדברים מפני "שֶׁאֵין עַם זֶה רוֹצֶה בִּגְאוּלָה. רוֹצֶה לְחַכּוֹת לָהּ. / לֹא רוֹצֶה שֶׁתָּבוֹא. מְבַכֵּר שֶׁהַמָּשִׁיחַ יִתְמַהְמֵהַּ. טוֹב לוֹ בְּכָךְ". לבסוף חתם והוסיף הסתייגות: "חַיָּבִים תָּמִיד לִרְאוֹת אוֹר, אֲבָל חָלִילָה לָנוּ לְהִתְעַלֵּם מִלִּרְאוֹת חֹשֶׁך".

על כך השיב נתן החכם, כפי שכונה אלתרמן: "חֹשֶׁךְ לֹא הֶחְמַצְנוּ אַף פַּעַם. אוֹר הֶחְמַצְנוּ פְּעָמִים רַבּוֹת".