"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

הדרך הרוסית להגברת ההשפעה

,עודכן

קשה להיפטר מתחושת הדז'ה וו למקרא החדשות על הימצאות כוחות רוסיים בגבול מצרים־לוב. ידיעות מעורפלות על חיילים רוסים אחדים, הכחשות מתחמקות מטעם דוברים רשמיים של רוסיה, היעדר תגובה מערבית מיידית ונחרצת - כך בדיוק החלה ההשתתפות הרוסית במלחמת האזרחים הסורית.

בקרמלין יודעים לזהות כל סדק שדרכו יכולה היורשת של האימפריה הסובייטית לחדור לאזורי עימות על מנת להגדיל את השפעתה. חוסר השקט התמידי בלוב שלאחר הפלת קדאפי אינו זהה למצב ששרר בסוריה ערב הכניסה הרוסית, ועל כן מעורבות רוסיה שם לא תגיע ככל הנראה למימדים של מעורבותה בסוריה. אולם אי אפשר להתעלם מכמה נקודות דמיון בין שתי הזירות.

ראשית, לוב, בדיוק כמו סוריה, היתה בעבר חברה במחנה הפרו־סובייטי. הרוסים מעוניינים להדגים לשותפיהם בהווה ובעתיד כי בניגוד למדינות המערב, אשר נוהגות מדי פעם לשנות את העדפותיהן באזור, רוסיה של פוטין היא בעלת ברית אמינה ועקבית שלא נסוגה מתמיכתה בידידים. "שלא כארה"ב, לא נעזוב אתכם בעת צרה", משדרים הרוסים, ולא מעט מנהיגים קולטים את המסר. נשיא מצרים, שלמד על בשרו את שינויי מזג האוויר בוושינגטון, בוודאי קולט.

שנית, כפי שהיה בסוריה, מצב הכאוס בלוב בעייתי גם בעיני מדינות אירופה, ובשל כך הרוסים מעריכים שכניסתם ההדרגתית לזירה לא תיתקל בהתנגדות מערבית משמעותית. האירופאים אולי יעקמו את האף לנוכח ההתחזקות הרוסית, אבל אם ייצוב המצב בלוב יבטיח להם את צמצום זרם המהגרים המנסים להגיע ליבשת, איש לא ימחה. שלישית, מיקומן האסטרטגי של לוב וסוריה הופך כל אחת מהן ליעד מבוקש. בין השאר, הכניסה ללוב עשויה להעניק לרוסיה דריסת רגל מוגברת וקבועה באגן הים התיכון, ממש כפי שהמעורבות בסוריה זיכתה אותה כבר בשהיית קבע בנמל הצבאי בטרטוס. לכן חדירתם של הרוסים ללוב - אם אכן תקרה - אינה צפויה להיות אירוע בר חלוף.

"המודל הסורי" התגלה כמוצלח בעיני הרוסים, ואין זה מפתיע שהם רוצים להעתיק אותו, בשינויים מתחייבים, לזירה אחרת. בזמן שבמערב מסתפקים במעקב אחרי ההתרחשויות, רוסיה אינה מהססת להפשיל שרוולים ולנקוט צד. בסוריה זו תמיכה בבשאר אסד, בלוב - בגנרל ח'ליפה הפטר. בחירת השותף רחוקה משיקולי מוסר וצדק, מה גם שלא תמצאו אותם באף אחת מן הסיעות הלוחמות בסוריה ובלוב. רוסיה מוכנה לעבוד עם גורמי כוח שרוצים לעבוד איתה.

לא יהיה זה מפתיע אם בעקבות העמקת המעורבות הרוסית בלוב נראה גם את קשריה עם מצרים הולכים ומתחזקים. הרוסים היו לבטח רוצים לזכות בבסיס קבע גם בארץ הפרעונים. היום הסיכוי עדיין לא גבוה (המצרים קנאים לביטויי ריבונות), אך בעתיד תסריט שכזה אולי כבר לא ייראה תלוש מן המציאות. לא מדובר רק בנוכחות פיזית במקום זה או אחר, אלא באופן שבו רוסיה שואפת להיתפס בעיני העולם. אין זה מקרה שאחרי כניסה צבאית ושיפור עמדות, הרוסים יוזמים תהליכי פיוס והסדרה, שייערכו כמובן בחסותם. מיצוב מדינה כפוסקת או כמגשרת בסכסוכים הוא הרי חלק בלתי נפרד ממאפייני מעצמת על. וזה בדיוק מה שהרוסים רוצים להיות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר