"לא על הלחם לבדו יחיה האדם", נכתב בספר דברים. ובפרפרזה על הביטוי הזה - נראה שלא על האקזיט לבדו יכולה הכלכלה לשגשג. אבל ההיי־טק הישראלי מצליח פעם אחר פעם להתעלות על העיסקה הקודמת ולהימכר בתגי מחיר מפולפלים, ואפשר לומר שאם "נגזר" עלינו להמשיך לראות אקזיטים ענקיים לחברות ישראליות, שלא צומחות להיות "הטבע הבאה", זו כנראה לא גזרת גורל קשה כל כך.
הצדדים החיוביים של עיסקה כל כך גדולה הם קודם כל הבעת אמון מחודשת בטכנולוגיה הישראלית וביכולתה להשיא ערך לבעלי המניות - כעת של אינטל - ובכך שענקית גלובלית כמו אינטל סבורה שהדרך שלה לצמוח ולהביט קדימה צריכה להיעשות באמצעות רכישת תוצר רוחני של המוח הישראלי. זו תעודת כבוד, והיא משרתת את הכלכלה הישראלית בעצם חיזוק "ערכי המותג" של הסטארט־אפ ניישן.
אבל יש גם צדדים פחות חיוביים, למשל שהחברות הישראליות לא נראות כחברות ש"לנצח נבנו", כשם ספרו של ג'ים קולינס משנות ה־90. באותו ספר בחן קולינס תאגידים אמריקניים כגון בואינג, אמריקן אקספרס, דיסני ועוד, שנראה שבנויים לשרוד ולהתפתח עם השנים. אצלנו, ההיי־טק מגיע לשלב שבו הוא מוצא קונה - ומסיים עניין.
נכון שיש כמה ענקיות ישראליות, דוגמת טבע, צ'ק פוינט ואמדוקס, אבל כלל האצבע של ההיי־טק הישראלי, אחרי שהוא שמתפתח לבשלות מסוימת, הוא לחפש את האקזיט. או אז נשמר מרכז פיתוח בארץ, אך מוחמצת האפשרות להפיכת החברה לענקית בינלאומית שתעסיק עוד אלפי עובדים. עם זאת, תרבות האקזיטים כן שומרת על הכלכלה רעננה וגמישה, בכך שהיא מונעת התפתחות של תלות בשמות גדולים.
בשורה התחתונה, מדובר בכבוד גדול למשק וביום משמח. רק אם אפשר, בשם כמה יצואנים שמנסים לשרוד ומביטים על שער הדולר בחיל ורעדה, לא להפקיד את כל הדולרים בבת אחת בבנקים בארץ.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו