העולם ההפוך של מועצת זכויות האדם

לפני כמה שנים היה לי הכבוד להביא את האב גבריאל נדאף, אחד ממנהיגי הנוצרים בישראל, להופעה בפני מועצת זכויות האדם של האו"ם בז'נבה. נאומו של האב נדאף, שתיאר בערבית את מצב בני דתו במזרח התיכון, היה קצר, אבל די היה בו כדי להעיר מתרדמתם את הנוכחים באולם. "בכל המרחב בין מרוקו לסין רודפים את הנוצרים, מתעללים ואף טובחים בהם", אמר האורח, "ורק במדינת היהודים אנחנו פורחים ויושבים לבטח". ראיתי כיצד שגריר עיראק נע באי נוחות בכיסאו ומסמן בידיו לסדרנים שיעיפו כבר את הדובר האמיץ. במועצת זכויות האדם, שראויה יותר להיקרא מועצת השנאה לישראל, לא רגילים לשמוע דברי אמת.

עיראק, בנגלדש, ערב הסעודית, בורונדי, ונצואלה, קטאר, קובה, איחוד האמירויות... תאמינו או לא, זאת רשימת החברות המובילות בגוף שאמון על שמירת החירות והכבוד האנושיים. בעולם נורמלי המדינות האלה היו אמורות לעמוד ליד עמוד הקלון ולתת את הדין על פגיעה חמורה בכל זכות אפשרית. בעולם נורמלי הקהילה הבינלאומית היתה אמורה לתבוע מהן להפסיק להתעלל במיעוטים ובנשים. בעולם נורמלי איש לא היה ממנה אותן לפקח על שמירת זכויות האדם.

אך אל תחפשו הגינות או היגיון בעולם ההפוך של האו"ם. שם שולטות הגרועות שבמפירות זכויות האדם, והן מוגנות מפני ביקורת. המדינות נבחרות למועצת זכויות אדם על בסיס כוחן והשפעתן בארגון האומות המאוחדות, וכך יוצא שאת שורות הגוף הזה מפארות מדינות שמצטיינות בהיעדר חופש דת, איסור על קיום מפלגות, עינויים ורציחות של מתנגדי משטר. יתרה מזאת, המדינות האלה קובעות במידה רבה את הטון ב"שיח זכויות האדם" ומתחרות ביניהן מי תיזום ותעביר יותר החלטות לגינוי ישראל. כדי להבין את טיב ההצגה הצבועה במועצת זכויות האדם, מספיק לדמיין מצב שבו יעמדו כמה פדופילים בראש האגודה לשלום הילד.

בהקשר זה, יש לברך על כוונת הממשל החדש בארה"ב לפרוש מן המועצה. נוכחותן של מדינות דמוקרטיות בספסלי מועצת זכויות האדם מעניקה לגוף הזה לגיטימציה ואמינות. האמריקנים אינם יכולים שלא לראות כי מנצלים אותם: בשל מבנה המועצה אין להם השפעה של ממש על החלטותיה, אבל עצם שותפותם בה משרה לה נופך של רצינות.

במסגרת התנהלותה האבסורדית, מועצת זכויות האדם מצאה לנכון לאחרונה לבקר את המדינה היהודית על "העונש הקל" לחייל אלאור אזריה. אוסף משטרים אפלים, שבהם זכות האדם לחיים (שלא לדבר על זכויות אחרות) שווה פחות מעלות כדור רובה, מעז להאשים את ישראל בכך שכביכול אינה דואגת מספיק לשלום מחבל. מאות אלפי חפים מפשע שנרצחים על ידי האיסלאם הקיצוני מדאיגים את "אבירי זכויות האדם" האלה הרבה פחות.

הכוונה המסתמנת של פרישת ארה"ב עשויה לשפוך אור על המתרחש בכלל גופי האו"ם. כנראה, לא ניתן לרפא את ההטיה האנטי־ישראלית הקיצונית שקיימת שם בצעד בודד. טוב תעשה ארה"ב אם תיזום מהלכים נוספים מול חוסר הצדק המשווע, שהשתלט על הארגון היציג של מדינות העולם. התניית המשך המימון האמריקני בשינוי גישת האו"ם לישראל היא הצעד הנכון הבא.