פגיעה בערכים מחייבת עונש

מהרגע שבו נחשף הירי במחבל בחברון בחודש מארס לפני שנה התנהל מסע ציבורי למען החייל אלאור אזריה. "הילד של כולנו", "לא מפקירים חיילים בשטח", "אזריה ראוי לחנינה" היו רק חלק מן הסיסמאות שנשמעו מצד אלו התומכים בו. חלק מהקמפיין הזה לווה באלימות של ממש, מילולית ואף פיזית, ועתה, משהגיעה העת למתן גזר הדין, הוויכוח הציבורי מבעבע שוב.

אזריה הוא אכן הילד של כולנו, אבל אף שילדינו ראויים לאהבה, לנאמנות, לדאגה ולחמלה, הם אינם זכאים לכך שניתן את הסכמתנו המוסרית לכל דבר שיעשו. אם ננהג כך, נבגוד באחריותנו שלנו כ"הורים". נכון - אנחנו שולחים את ילדינו לצה"ל כדי שיבצעו משימות מן הקשות ביותר שאפשר להעלות על הדעת, אבל הקריאה "לא מפקירים חיילים בשטח" בהקשר של אזריה היא מוטעית.

צה"ל, כמו החברה הישראלית כולה, כפוף לחוקים שאמורים להבטיח את ביטחון חיילינו ולהגדיר את זכויותיהם וחובותיהם. כאשר חיילים עוברים על החוקים ועל הערכים, הם נשפטים ונענשים. האם כל חייל שנמצא היום בכלא צבאי הוא אכן חייל ש"הופקר"? האם אנו סבורים שנאמנותנו ה"משפחתית" כלפי "ילדינו" המשרתים בצה"ל עומדת מעל החוק?

האם אזריה ראוי לחנינה? חנינה מוצדקת רק אם נטען שבמעשיו לא נפל פגם מוסרי, וזאת משום שהרג מחבל שרצה למות כשאהיד בעת הריגת חיילים. אם זו הטענה, כי אז מן הראוי לחדול מן המניפולציות הרגשיות ומן התחרות על מי אוהב את ילדינו יותר, ולדון בסוגיה לגופה: האם היינו רוצים לשלוח את ילדינו לצבא שעוצם עין להריגת שבויים? כחייל תמיד ידעתי שכוחי טמון בהכרה בעוצמתה המוסרית של מדינתי ושל צבאי. כיוון שחיילי צה"ל הם אכן "הילדים של כולנו", התגלמות הנאמנות כלפיהם היא ההבטחה שהם ישרתו בצבא השואף תמיד להיות המוסרי בעולם.

אזריה הוא בננו אך הוא בן שטעה. ראוי שאזריה ייענש על מעשיו, כי אם נחון אותו, אני חושש מאוד מפני דמות חברתנו בעתיד: חברה שתשרוד את סכנות המזרח התיכון אך תיהפך בשר מבשרו. לצד זאת, עלינו להכיר בכך שאלאור אזריה הוא גם קורבן, כי אף שחיילינו יודעים היטב את כללי הפתיחה באש, ואף שצה"ל תובע סטנדרטים מוסריים ברורים, החברה הישראלית בכללותה משדרת מסר מעורפל. מנהיגים פוליטיים, דתיים וחברתיים מרשים לעצמם לקרוא לנקמה ולגמול והופכים ללגיטימית את הקריאה להפרת זכויות אדם.

אזריה חייב להיענש על פי דין, אך יהיה זה עוול גדול אם חומרת עונשו תשקף את מלוא תוכנה של תיבת הפנדורה שפתח. גזר הדין שלו חייב לשקף את העובדה שהאשמה מוטלת על כתפיו, אך גם על כתפינו. ואז כדאי שנעביר את הדיון מבננו שטעה למהות הציפיות המוסריות מעצמנו בעתיד.

הכותב הוא נשיא מכון שלום הרטמן