"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

פגיעה בערכים מחייבת עונש

,עודכן

מהרגע שבו נחשף הירי במחבל בחברון בחודש מארס לפני שנה התנהל מסע ציבורי למען החייל אלאור אזריה. "הילד של כולנו", "לא מפקירים חיילים בשטח", "אזריה ראוי לחנינה" היו רק חלק מן הסיסמאות שנשמעו מצד אלו התומכים בו. חלק מהקמפיין הזה לווה באלימות של ממש, מילולית ואף פיזית, ועתה, משהגיעה העת למתן גזר הדין, הוויכוח הציבורי מבעבע שוב.

אזריה הוא אכן הילד של כולנו, אבל אף שילדינו ראויים לאהבה, לנאמנות, לדאגה ולחמלה, הם אינם זכאים לכך שניתן את הסכמתנו המוסרית לכל דבר שיעשו. אם ננהג כך, נבגוד באחריותנו שלנו כ"הורים". נכון - אנחנו שולחים את ילדינו לצה"ל כדי שיבצעו משימות מן הקשות ביותר שאפשר להעלות על הדעת, אבל הקריאה "לא מפקירים חיילים בשטח" בהקשר של אזריה היא מוטעית.

צה"ל, כמו החברה הישראלית כולה, כפוף לחוקים שאמורים להבטיח את ביטחון חיילינו ולהגדיר את זכויותיהם וחובותיהם. כאשר חיילים עוברים על החוקים ועל הערכים, הם נשפטים ונענשים. האם כל חייל שנמצא היום בכלא צבאי הוא אכן חייל ש"הופקר"? האם אנו סבורים שנאמנותנו ה"משפחתית" כלפי "ילדינו" המשרתים בצה"ל עומדת מעל החוק?

האם אזריה ראוי לחנינה? חנינה מוצדקת רק אם נטען שבמעשיו לא נפל פגם מוסרי, וזאת משום שהרג מחבל שרצה למות כשאהיד בעת הריגת חיילים. אם זו הטענה, כי אז מן הראוי לחדול מן המניפולציות הרגשיות ומן התחרות על מי אוהב את ילדינו יותר, ולדון בסוגיה לגופה: האם היינו רוצים לשלוח את ילדינו לצבא שעוצם עין להריגת שבויים? כחייל תמיד ידעתי שכוחי טמון בהכרה בעוצמתה המוסרית של מדינתי ושל צבאי. כיוון שחיילי צה"ל הם אכן "הילדים של כולנו", התגלמות הנאמנות כלפיהם היא ההבטחה שהם ישרתו בצבא השואף תמיד להיות המוסרי בעולם.

אזריה הוא בננו אך הוא בן שטעה. ראוי שאזריה ייענש על מעשיו, כי אם נחון אותו, אני חושש מאוד מפני דמות חברתנו בעתיד: חברה שתשרוד את סכנות המזרח התיכון אך תיהפך בשר מבשרו. לצד זאת, עלינו להכיר בכך שאלאור אזריה הוא גם קורבן, כי אף שחיילינו יודעים היטב את כללי הפתיחה באש, ואף שצה"ל תובע סטנדרטים מוסריים ברורים, החברה הישראלית בכללותה משדרת מסר מעורפל. מנהיגים פוליטיים, דתיים וחברתיים מרשים לעצמם לקרוא לנקמה ולגמול והופכים ללגיטימית את הקריאה להפרת זכויות אדם.

אזריה חייב להיענש על פי דין, אך יהיה זה עוול גדול אם חומרת עונשו תשקף את מלוא תוכנה של תיבת הפנדורה שפתח. גזר הדין שלו חייב לשקף את העובדה שהאשמה מוטלת על כתפיו, אך גם על כתפינו. ואז כדאי שנעביר את הדיון מבננו שטעה למהות הציפיות המוסריות מעצמנו בעתיד.

הכותב הוא נשיא מכון שלום הרטמן

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר