לכאוב מרוב אהבה

1כשהייתי בכיתה י"ב באולפנה בעפרה, צצו על ההר העגול שמעל הכרמים מכולות למגורים. עמונה ננטעה. גרו שם רווקים יפי עיניים, והיינו עולות להר בשבתות. כמה בנות היו מתגנבות מהפנימייה בלילות, מעפילות רגלית אל הפיסגה, כדי לקרוא שם שירה לאור המדורה. בבוקר היו בכניסה לחדר נעליים מלאות בבוץ. השבוע עמונה נפלה.

סמוך להתנתקות התכנסה בירושלים קבוצת דתיים, לבשו שק ואפר וקרעו קריעה בבגד. הכותרות בעיתונים היו "כנס ההסתה" ו"כנס השנאה". לטפול שנאה על הצד השני זה בילוי ממכר. לחשוב ששמאלנים יחלקו את חתיכת האדמה שלנו לא מאהבת אדם, אלא משנאת מתנחלים. ללהג שצעירים הגיעו לעמונה לא כי הם אוהבי הארץ, אלא כי הם שונאי המשטרה ובג"ץ. אבל יש אהבה, וכמו בסלוגן המושמץ של מועצת יש"ע לפני עקירת קטיף, היא תנצח. בעמונה לא היה גרם של שנאה. 40 משפחות נאחזו בגבעה אסטרטגית, שוממה, סחופת רוח וקשה, מתוך אהבה. שנים ארוכות גידלתי ילדים בקרוואן - קפוא ולוהט, לפי העונה - אף אחד לא עושה את זה אם אין בו אהבה.

גם הנוער שבילה השבוע שתי יממות קפואות בעמונה הוא לא נוער שונא. לא את הערבים ולא את השמאלנים ולא את המדינה. הוא נוער שיש בו כאב והזדהות, עדינות ומורכבות. בלילה שלפני הפינוי הם ישבו עם גיטרות ותה, הסמארטפונים בתיקים, וערכו דיונים על ערכים, על צדק, על טוב ורע. הדימוי הנוח הוא צעירים עבריינים שרצים אל האקשן והמכות. היו שם כאלה, אבל מעטים. בלילה שבין שלישי לרביעי היו שם בעיקר בנים ובנות שיכולים למלא את כולנו בהשראה ובנחמה. נכון שקל יותר לגור בעיר, אבל יתרון גדול אחד נושאים איתם המתנחלים: הם מגדלים ילדים לתפארת. על הנוער הזה תקוותנו.

2במשך 21 שנות קיומה עמונה יכלה להפוך ליקנעם. עיר שינה בינונית, על אם הדרך לבירה, במרחק סביר מהמטרופולין הקרובה. זה לא קרה, כי לא היתה לממשלות שלנו מוטיבציה למלא את לב הארץ ביהודים, וכי כל ממסד אפשרי התנגח בהם. אבל גם היישובים המוסדרים לא הפכו ליקנעם. עפרה יכלה להיות כרמיאל עוד בשנות ה־90.

מדוע ההתיישבות הכפרית ביו"ש, מרחק קל מגוש דן ומירושלים, היא לא סיפור פרברים מוצלח, עם מיליון ישראלים לפחות? כי המדינה לא החליטה מה לעשות במתנה שמחכה על השולחן כבר 49 שנים. וגם כי המתיישבים עצמם סגרו את השערים. היישובים הקהילתיים הם חממה נוטפת אור שיש לה שער צהוב בכניסה. לא כל אחד יכול להצטרף.

ועדות הקבלה צריכות לגוז מן העולם. יש משפחות מתוקות שלא התקבלו, ומשפחות מתוקות אחרות שמלכתחילה נרתעו מהמסננת. הודעת יחסי ציבור מאתר אינטרנט בשם "אתר הבית" נחתה לאחרונה בתיבת האי־מייל שלי ובישרה על "מדריך חדש לוועדות הקבלה". איך להתחמק ממוקשים, למה חשוב לקחת בייביסיטר ועל מה לא כדאי לדבר. המדריך ממליץ לחלק מראש את הנושאים בין בני הזוג, להתאמן בבית על תשובות, להסתיר נטייה לוורקהוליות ולבחור בגדים שמייצגים את האישיות. בעולם שבו מדריך כזה בא לעולם, אפשר להבין מדוע היישובים אמנם נמצאים על הקרקע אבל לא ממריאים.

3השביתה בירושלים הסריחה לי את הרחוב, מנעה מהילד שלי יום וחצי בגן וסגרה לי את הספרייה. אבל מול מטרות השביתה הראויות, הייתי נכונה לעמוד בזה (חבל ששביתות המורים לא מצליחות ליצור הזדהות שכזו). ירושלים היא עיר הנצח וההוד, אבל בכל שנה צריך לבנות מהאוויר 185 כיתות נוספות. כשאין לעירייה די הכנסות, בגלל ההיקפים העצומים של הפטורים מארנונה, נדרשים מענקים מיוחדים.

בירושלים של מטה גרים כמעט מיליון ישראלים. אחד מכל שמונה תלמידים במדינת ישראל הוא ירושלמי. העיר פורחת: 600 חברות היי־טק וביוטכנולוגיה, הישגים ומצוינות בבתי הספר, פסטיבלים ואירועי תרבות שהופכים אותה למגנט תיירות. אבל היא גם העיר הערבית הגדולה בישראל והעיר החרדית הגדולה בישראל.

שיעור הלא משתתפים בכוח העבודה הוא 40 אחוזים מהיהודים(!) ו־60 אחוזים מהערבים(!!). בגלל המצב הביטחוני הנפיץ, לא זוכים התיירות והעסקים לשקט רציף מאז ימי היבוסים. על כל הישג או התקדמות, בא פיגוע אחד והופך את השולחן.

ניר ברקת מכוון לפוליטיקה הארצית. מה אכפת לי, כשהוא צודק הוא צודק. ברקת דרש תקציב שיאזן את העיר וייקח אותה קדימה: שדרוג תשתיות במזרח ובמערב העיר, בניית כיתות, תוספת תקני רווחה, סיוע לעסקים.

באותו רחוב שבו נמצא הגן של הבן שלי, שהיה סגור בשל השביתה בשני מהצהריים ולאורך יום שלישי, היה גם גן שפעל כרגיל. גן חרדי, המשתייך לחינוך המוכר שאינו רשמי, שלא שבת כי עובדיו לא שייכים לוועד העובדים של העירייה. אז לעירייה אין כסף בגלל אוכלוסיות שמקבלות פטור מארנונה, ולכן הושבתנו. באותו רחוב, אותן אוכלוסיות לא שבתו. אם היו שובתות, היו מרגישים את הלחץ גם נציגי הציבור שלהם בכנסת, והכסף מהאוצר היה מגיע מהר יותר. תמכתי בשביתה ששיבשה לי את החיים, בשביל לסבסד אחרים שאם היו שובתים בעצמם היו מכופפים את האוצר. נשיאה בנטל? גם בנטל השביתות.

4100 מטרים ממקום הפיגוע בארמון הנציב נמצא מטה האו"ם. שבועיים לפני שנרצחו שם ארבעה חיילים קיבלה מועצת הביטחון החלטה להכריז על מזרח ירושלים כשטח כבוש, שבו כל פעילות ישראלית מוגדרת כבלתי חוקית.

יאיר גבאי, לשעבר חבר מועצת העיר ירושלים, פתח במאבק פרטי וקטן: במקביל להעברת השגרירות האמריקנית מתל אביב לירושלים - להעביר את מטה האו"ם ממקומו בירושלים (אולי לתל אביב).

המטה יושב על לא פחות מ־80 דונמים של אדמות מדינה. את מחציתן קיבל בהרשאה זמנית לאחר ששת הימים, ואל המחצית האחרת פלש. האו"ם מעולם לא שילם בעבור חכירת השטח, ומדובר באותו שטח שאותו נוהג האו"ם לגנות בעקביות. אם לא טוב לכם, או"ם אנין ומכובד, צאו מירושלים, ושחררו לנו את השטח לבניית שכונה יהודית חדשה.