הבדואים והמזה"ת: מרקם נפיץ

את העימות האלים בין המדינה ומוסדותיה לבין האוכלוסייה הבדואית באום אל־חיראן יש להבין בהקשר הרחב שלו, ועניינו הקושי של האוכלוסייה הבדואית להשתלב במרקם החיים המודרניים ולקבלו על עצמה, וגם ליהנות מפירותיהן של הקידמה והמודרנה שמציעה להם המדינה. זו, מצידה, מתקשה לכפות את עצמה ואת חוקיה על הבדואים, ולא פעם מעדיפה להרים ידיים לנוכח תופעות של פריקת עול, ואף אלימות, הנובעות מאותה דבקות של האוכלוסייה הבדואית במסורת של מרי ומרדנות כלפי כל מקור סמכות וכל ריבון המבקש להשליט עצמו על מרחבי המדבר שבהם חיים הבדואים.

זהו אינו קושי שעימו מתמודדת רק מדינת ישראל, אלא קושי שבפניו ניצבות כלל מדינות המזרח התיכון, לכל הפחות באותם מקומות שבהם מוסיף עדיין להתקיים מוסד המדינה. כך מצרים הניצבת מול אוכלוסייה בדואית מרדנית בחצי האי סיני, כך גם ירדן שבה הפכו הבדואים ממשענת נאמנה של בית המלוכה ההאשמי למוקד של תסיסה נגדו, וכך גם מדינות אחרות, ובהן אפילו ערב הסעודית.

בנגב חיו עם הקמתה של המדינה מעט יותר מ־10,000 בדואים. כיום עומד מספרם על כרבע מיליון. שיעור הריבוי הטבעי בקרב האוכלוסייה הבדואית הוא מהגבוהים בעולם, ולמעשה מכפילה עצמה האוכלוסייה הבדואית בכל 15 שנים. ריבוי טבעי חסר תקדים זה נעוץ בשילוב של כמה גורמים, ובהם למשל פוליגמיה שעודנה נפוצה בקרב החברה הבדואית, היינו משפחות שבהן האב נשוי ליותר מאישה אחת או אפילו ליותר משתי נשים, ולו עשרות ילדים. מדיניות הרווחה של ממשלות ישראל לדורותיהן עודדה תופעה זו והפכה את ריבוי הילדים במשפחה למקור הכנסה מרכזי עבור אב המשפחה. במצב שכזה נמשכה תופעת הפוליגמיה גם כשזו נאסרה על פי חוק (שמעולם לא יושם).

הקושי של המדינה ליישב את האוכלוסייה הבדואית, לספק לה מערכות בריאות, חינוך ורווחה ולשלבה במעגל העבודה היה נעוץ גם ברצון של האוכלוסייה הבדואית לשמור על מסגרת ההשתייכות והנאמנות השבטית, וממילא בקושי של הבדואים לקבל על עצמם את מרותם של המדינה ושל מוסדותיה, למשל המשטרה ומערכות אכיפת החוק, ועוד קודם לכן, לקבל על עצמם את חוקיה של המדינה (איסור פוליגמיה או חוקי רישום קרקעות ומתן היתרי בנייה). מדובר אפוא במעגל סגור, שלמדינה ולבדואים כאחד קשה להיחלץ ממנו. לשם כך נדרש תהליך ארוך המשלב השקעת משאבים ניכרת מצד המדינה, אבל גם רצון טוב ונכונות לשינוי בקרב החברה הבדואית. 

מצבם של הבדואים החיים בישראל ומצב מערכת היחסים בין המדינה לבין אזרחיה הבדואים הוא עדיין טוב בהרבה מהמציאות השוררת בקרב שכנותיה של ישראל. בחצי האי סיני דחף המתח השורר בין הממשלה בקהיר לבין הבדואים רבים מהצעירים הבדואים להצטרף לשורות דאעש, וכך נתאפשר לארגון זה להשליט עצמו על מדבר סיני. בירדן עומדים דווקא בני השבטים הבדואיים, שהיוו בעבר הרחוק את בסיס התמיכה החשוב של בית המלוכה הירדני, מאחורי התחזקות של קבוצות איסלאמיות רדיקליות המאיימות כיום על היציבות במדינה.

אכן, בגלל אורח חיים שמרני ורתיעה מקידמה, וכן בשל המתח בינם לבין המדינה והשלטון, מהווים מרחבי המדבר בכל רחבי המזרח התיכון חממה להופעתן ולהתבססותן של קבוצות איסלאמיות רדיקליות. ישראל אינה יוצאת דופן מבחינה זו.

כמה מחברי הכנסת הערבים ביקשו להפוך את האירועים האלימים בנגב בשבוע שעבר, וכן את המאמץ של המדינה לכפות על הבדואים את מרות המדינה ומוסדותיה, לקרדום לחפור בו כדי לקדם את האג'נדות הפוליטיות שלהם. אבל ביסודו של דבר מדובר באתגר שבבסיסו סוגיות של חברה, כלכלה ומדינה, ולא במאבק או במתח לאומי. עם זאת, מדובר בחומר בעירה שמוטב לטפל בו בטרם יתלקח, כפי שקרה באחדות מן השכנות הערביות של ישראל. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו