יש לדחות את הדה־לגיטימציה המרושעת שאנשי התקשורת ואחרים עושים ל"ישראל היום" • עד שהחל לצאת לאור, הם לא העזו, מרוב פחד, להחציף פניהם מול העיוותים של "ידיעות אחרונות" • על עיוורון פוליטי
1 אני לא מתכוון להתעלם מהשיחות בין נוני מוזס לבנימין נתניהו. אבל כחוקר טקסטים, אינני יכול להתייחס לטקסט סמוי בן כ־20 אלף מילה על סמך אחוזים בודדים ממנו. הרי לא מדובר במאמר דעה המונח לפנינו, גם לא בהצהרה ששיחררו האחראים לשיחה, אלא במשפטים בודדים שמישהו החליט להפקיעם מהטקסט המלא. אינני יודע אם המשפטים נכונים לגמרי, ואם כן - באיזה הקשר נאמרו בשיחה.
חשוב לשמוע את הקול כדי להתרשם מהאינטונציה של הדברים. משום כך, מה שאומר על התמלילים עלול להתברר כטעות לכשיתפרסמו השיחות במלואן. כך יש להתייחס לערימות המלל שהתגבבו על בסיס מה שגיא פלג (בחר ל)הקריא בשבתו כתמלילן מהמלין.
נכון לעכשיו, מה שנטען הוא פרשנות על בסיס עובדות חלקי מאוד, ובקלות אפשר לפרש ההפך. אלו כללים בסיסיים בתורת הפרשנות (הרמנויטיקה). הפילוסוף ה"ג גדאמר הראה בספרו "אמת ומתודה", שאדם אינו יכול להשתחרר מאופק המציאות ההיסטורית שלתוכה נולד ובה הוא חי - זה הבסיס לדעותיו המוקדמות, וכל התעלמות מהן תפגע בתהליך ההבנה.
הפרשנות היא אפוא השלכה של דעותיו המוקדמות של האדם, של תפיסותיו התרבותיות, האידיאולוגיות והפוליטיות, במקרה שלנו - עמדתו המוקדמת כלפי מושאי הפרשה. מכיוון שכך, יש להשתדל לבסס את הפרשנות ולהוכיחה היטב מתוך הטקסט. במיוחד צריך להיזהר שבעתיים שעה שהנתונים חלקיים ביותר. זה לא אומר שאין לפרסם ידיעות בנושא, אבל ערכן של הפרשנויות חלש. כשהתמונה תתבהר, אתייחס אליה.
2 אחד הנושאים שלא תלוי בתמלילים - אבל שב ועלה (מתי ירד?) בעקבותיהם - הוא מקומו של "ישראל היום" בתהליך ההיסטורי שעוברת התקשורת הישראלית. אני מבין בהחלט ביקורת עניינית על העיתון, אפילו חריפה, אבל דוחה בשאט נפש את הדה־לגיטימציה המרושעת שעושים לו אנשי תקשורת וחכמים מטעם הפוליטבירו של "אנחנו נלמד אתכם מהי תקשורת".
רוב המבקרים השוללים לגמרי את הלגיטימיות של "ישראל היום" לא צייצו מעולם נגד העיוות הפוליטי, האידיאולוגי והתרבותי ארוך השנים שבמסגרתו הדירו כלי התקשורת לסוגיהם - בכוונת מכוון ובאדנות מתנשאת - כמעט לגמרי דוברים שמרנים וימנים (עד היום!), למרות שהם מייצגים את רוב הציבור.
אחת התפיסות הילדותיות במערב הליברלי גורסת שלולא מדינת ישראל - היה נמנע כל הכאוס המזרח־תיכוני והאיסלאם לא היה יוצא מדעתו ופוגע באירופה. מרתק לראות תפיסה דומה גם אצלנו, לפיה "הכול התחיל" עם לידתו של "ישראל היום", שהוא החטא הקדמון שנועד להפיל את התקשורת.
לולא "ישראל היום" מה היה קורה? התקשורת היתה נקייה, הגונה ומאוזנת יותר, חסרת פניות וקשרים, בעלויות צולבות ופרסום סמוי, רשימות שחורות ולבנות של אויבים ואוהבים? היפים והאמיצים שהעזו להגיח מחוריהם ולצאת נגד "ידיעות אחרונות" - לא לפני ששילמו את מס הביזוי של "ישראל היום" - האם היו עושים זאת לפני עשר שנים ויותר?
גם עכשיו פוחדים מהעיתון שפעם היתה לו מדינה והיום מחזיק חלק מנבחרינו במאזן הרתעה. לולא "ישראל היום", ספק אם מישהו היה מעז להחציף פנים כלפי "ידיעות" ובוודאי כלפי הסמוי העומד בראשו, בן דמותו של ה־Q מסידרת "האיים האבודים" שהציבור לא ראה ולא שמע. זה מטיל מורא יותר מהידוע בציבור. בשיאו, הגיע העיתון הזה ליותר מ־60% מנתח הקוראים! אין לזה תקדים בשום דמוקרטיה מערבית. חישבו באיזו עוצמה מדובר. בעצם נוכחותו, אִפשר "ישראל היום" חופש ביטוי בשוק התקשורת.
שער 'ידיעות אחרונות' לפני עשור (2.2.2006): פינוי עמונה: סיפור של שנאה
שער 'ידיעות אחרונות' 12.7.2017: על רבני הציונות הדתית מותר לומר הכל
3 גיא רולניק מ"דה מרקר" גילה את אמריקה וכתב מניפסט נגד "ידיעות אחרונות". אבל גם שם - כמו רוב חבריו - הוא איבחן את הסיפור רק באופן חלקי. מבחינתו, הכל עניין כלכלי. עם השנים למדתי שהטענה הזאת משותפת לבעלי השקפת עולם מדינית־שמאלית. הם לא מסוגלים לקרוא את "ידיעות" כעיתון שמאל.
נכון, נוני מוזס אינו מעוניין באידיאולוגיה. הוא גם לא אינטלקטואל גדול. אבל החל מהמחצית השנייה של שנות ה־80, משמש עיתונו במה אדירה להנחלת השקפת העולם של השמאל הישראלי להמונים. כתבתי על כך עשרות מאמרים ומאות דוגמאות.
השקפת העולם של "הארץ" גלויה ורוב הציבור אינו קורא בו. לעומתו, "ידיעות" עם תפוצה חסרת תקדים הפך את שנאת ההתיישבות לנושא מרכזי. "ידיעות" ולא "הארץ" מינה את עמוס עוז לאדמו"רו הראשי והעמיד לרשותו במה חופשית לקטרוג ארסי נגד חלוצי שומרון ויהודה. "ידיעות" מכר לנו את הסכמי אוסלו ודרס את המתנגדים. הוא העלים ורידד חלק ניכר מהביקורת על הסכמי הדמים הנמהרים, ושיכנע אותנו שימות המשיח בפתח.
אני זוכר את השחרת כל יהודי חברון וקריית ארבע אחרי הרצח הנורא שביצע ברוך גולדשטיין. לאחר רצח רבין הוביל קו האשמה מכליל ומלא שנאה נגד הימין והציונות הדתית. "ידיעות" נלחם בנתניהו בכהונתו הראשונה ועזר מאוד להמליך את אהוד ברק לראש ממשלה. הוא הוביל את ההתנתקות, הציג את חלוצי גוש קטיף כפנאטים ופיזר איומים שהם עלולים לפתוח במלחמת אחים, ועל הדרך הגחיך וטירלל כל מי שהזהיר מפני ההשלכות הרות האסון של הפקרת רצועת עזה לארגוני הטרור.
גם ביחס לסוגיות דת ומדינה, הציג "ידיעות אחרונות" עמדה שמאלית (לא ליברלית!). אני מזכיר את הכותרת של העיתון רק מיוני האחרון: "הרב הצבאי הראשי החדש: מותר לאנוס במלחמה". קיראו שוב. "ידיעות" פירסם את השקר האנטישמי הזה באותיות קידוש לבנה בעמודו הראשי, לתפארת שונאינו ורודפינו בעולם. אלפי דוגמאות נוספות באמתחתי. מי שמתכחש לפן הזה ב"ידיעות" מעיד על עיוורונו הפוליטי שלו.
אחרון: אלה המדברים בבוז על "חסידים שוטים" של נתניהו, מסתכנים בכינוי "מתנגדים שוטים" שלו. אני נתקל בהם על בסיס יומיומי, ביניהם כמה שעשו מזה קריירה לא רעה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו