תנו לחיות בשקט, וגם לאכול - בשקט

בכל יום בשורה חדשה: להרחיק ילדים מאבק, לרסס אותם באבק. להימנע מארגזי חול, לתת לילדים לאכול חול. לעשות סטרליזציה לבקבוקים ולמוצצים, עדיף רק לשטוף אותם במים. הסלולרי מסרטן, בעצם הוא לא. חמאה זה לא בריא, אבל אם אתם בפליאו, תשתמשו בה ללא הכר, זה דווקא אחלה.

או במילים אחרות - הדבר הכי ברור בחיים האלה שלנו הוא דווקא המוות. אנחנו יודעים בוודאות שהוא יגיע, אף שיש ענף באנושות שעוסק בקיום נצחי. עד שלא יהיו שם ממצאים חדשים - מסתמן שאנחנו בני חלוף. השאלה היא רק איך אנחנו עוברים את החיים האלה, ומה יהיה הדבר שיביא לסופם. עד אז, תיאוריות שלמות, מחקרים רבים, והמון אנשים - מתפרנסים היטב מהרצון להפוך את חיינו לארוכים ולבריאים יותר. דני סנדרסון כבר נתן את המתכון לפני שנים ארוכות: "אשטוף את הסבון לפני מקלחת / ארים ת'טלפון רק עם מטפחת / יום־יום אבדוק את חום המצח / ואם הכל ילך יפה פשוט אחיה לנצח".

אבל האמת פשוטה. כולם מנסים להיות כאן כמה שיותר, כי החיים האלה הם כיף. לא משנה אם מדובר בשיטות שיזהמו את הכדור פחות ואת הגוף שלנו יותר או ההפך, לא משנה אם נמצא את עצמנו סובלים צום פירות, שבוע חלבונים או שנמצא את עצמנו מנשנשים רק גזר, העיקר שנשמור על עצמנו.

אז אם לכולם מותר לומר מה אסור לאכול, ועד כמה עופרת במכונת הקפה פוגעת בהריון, הנה התיאוריה שלי: בחיים האלה אנחנו צריכים להיות שמחים. נקודה. זו המשימה שלנו. אם משמח אותנו לצום שבוע כן, שבוע לא - אז אחלה. אם כשאנחנו משכיבים תינוקות על הגב והם צורחים כל הלילה אבל אנחנו מרגישים שעשינו את הדבר הנכון כדי לשמור על חייהם - מצוין. אם בהקפדה על הפרדת פסולת והשלכת ירקות לקומפוסטר אתם מרגישים שהצלתם קצת את העולם - לכו על זה. העיקר שנקשיב לעצמנו, לגוף שלנו, לעיניים העייפות שלנו וללב ההומה שפועם בתוכנו. אנחנו צריכים להאמין בעצמנו ובגופנו, הוא יודע מה טוב לנו, יודע להפריד אוכל ופסולת, יודע לומר לנו מה טעים ומה לא, מה טוב להכניס לתוכו ומה מפריע לו.

בסוף צריך לזכור: תוחלת החיים מתארכת. דור הקשישים שלנו, בלי עין הרע, עובר את גילי ה־90 וגם את ה־100, וזה דור שעבר מלחמות עולם וחיים שלמים של לחם עם מרגרינה. אז אמנם המרגרינה נחשבת היום לאויב מספר אחת, אבל אולי אולי מחר או מחרתיים יתפרסם מחקר שהנפט הזה הוא אחלה חומר משמר, ודווקא הוא זה שיכול להביא אותנו בכיף גם למילניום הבא.