לחברה הישראלית דרוש מנחה

היום פגשתי את החיילים מהפיגוע הנורא ביום ראשון. צוערים מעולים, שעומדים להיות קציני צה"ל בעתיד הקרוב. מגוון אמירות שמענו עליהם: הגיבו כראוי, ברחו, פעלו נכונה, פחדו לפעול בגלל "אפקט אזריה", מסורים, פחדנים, גאווה, בושה ועוד.

הייתי גם בכיכר רבין בשבת בערב בעצרת למען האחדות, עמדו שם תנועות הנוער, אם שכולה ומ"פ נכה צה"ל אחד, וכולם מתחננים – חבר'ה, בואו נדבר!

לפעמים אני מרגיש כשאני פוגש אדם כזה או אחר, שעוד לא הספקתי לשאול שאלה אבל הוא כבר יודע. מה זה יודע? הכי יודע! עזוב, אפילו השאלה לא טובה. תן לו לשאול וכמובן שתיתן לו גם לענות. ובכלל למה שהוא ידבר איתך? הוא הרי יודע בדיוק מי אתה. זה לא משנה אם מעולם לא דיברת או נפגשת אתו, אבל הוא? הוא יודע עליך הכל ובדיוק מה אתה חושב. והדעה שלו, לא רק שהיא מגובשת וחתומה – היא גם היחידה שלגיטימית. נדמה שכבר אסור לומר "אני לא יודע".

עם מיקרופון או בלי, מ"עמך ישראל" ועד מנהיגי המדינה, כמעט כל אחד בסביבה זורק איזו אמירה חותכת לאוויר, איזה משפט מחץ סגור ונעול, וזה פשוט מפרק לנו את מה שאנחנו כל כך מתאמצים לבנות פה. לא חבל? אני יודע, גם אני משתמש פה בכמה אמירות מחץ, אבל מתי שמענו לאחרונה באיזה שהוא ראיון בתקשורת אמירות כמו: "זה מורכב. אני רוצה ללמוד. אולי ניפגש ונדבר?"

היום פגשתי את החיילים. הם עדיין מנסים להבין מה הם עברו ולאן הם הולכים מכאן. עוד רגע הם קצינים ומפקדים, ושאלתי אותם מה המשמעות של הפיגוע על המשך שירותם בצה"ל. הופה! שאלה! רגע, מותר בכלל לשאול? מצופה מקצין שיפעיל שיקול דעת. שיחקור, יבדוק ויברר כדי לקבל את ההחלטה הטובה ביותר. אבל גם הם, כמו כולנו, "נופלים" עם אמירות המחץ הללו ללא הרף וזה כבר סכנה לביטחון המדינה, לא?

אנחנו לא מוכרחים להיות כאלה. החברה הישראלית חייבת מישהו שיטפל בהתמכרות שלה לאמירות מחץ. יש לי חלום לשלוח את כולנו, כל אחד מאתנו, ל"סמינר מפגש", כזה שהוא ההיפך "מסמינר העצמה עצמית". סמינר שאנשים שונים, ממקומות ומרקעים שונים נכנסים אליו עם כל סימני הקריאה בעולם, ויוצאים עם קצת סמני שאלה.

אין מה לדאוג – אף אחד לא משנה את הדעות שלו כל כך מהר, וזו בכלל לא המטרה. בתהליך כזה נבין שאולי יש לנו דעה, וכמובן שהיא סבבה, אבל כנראה שהמציאות מורכבת יותר. יש עוד דעות, ולא רק שגם הן לגיטימיות, חשוב להקשיב ולדבר עליהן. זה עושה טוב לך ולסובבים אותך – וזה גם מאד מעניין.

לתהליך הזה אין באמת סוף. תמיד יהיו מחלוקות ודעות שונות בתוכנו. כמאמר הפסוק "מחלוקת לשם שמיים, סופה להתקיים", אני קורא "להתקיים", כלומר לא להיפתר אלא לקיים אותנו. אם נמשיך ונדבר על המחלוקות ביננו נמשיך להתקיים. אולי המחלוקות יפתרו ואולי לא, אבל רק שיח והדיבור עליהן יקיים אותנו כחברה. מכאן שאם נפסיק לדבר אז נפסיק גם להתקיים. רק ככה נבנה פה חברה חזקה. כזאת שמדברת, שואלת, מבררת, מכילה, ומכבדת דעות אחרות. אוי לנו אחרת.

הכותב הינו מנחה קבוצות ומנהל מחלקת הפעילות וההדרכה בארגון גשר לקידום ההידברות בישראללחברה הישראלית דרוש מנחה