חיים בסרט יקר יותר מדי

פופקורן פריך בתוך קופסת ענק שמשמשת שדה קרב לאצבעות, במאבק עד הגרגיר האחרון, סאונד היקפי נקי, תמונה חדה ומרחב, הרבה מרחב - זאת חוויית הקולנוע שאני וילדיי מכירים בשנים האחרונות. מדוע מרחב? מכיוון שגם בפעם האחרונה שהלכתי עם בני הבכור, תומר בן ה־10, לראות את "מלחמת הכוכבים" החדש בסידרה, ביום חמישי בערב, היינו שניים מתוך שמונה נוכחים באולם של 250 מקומות.

פחות מ־48 שעות לאחר מכן, כשרק ליוויתי לקולנוע את בני הצעיר יותר, שילה בן ה־9, ואת חבריו הטובים, התמונה הזאת חזרה על עצמה. הפעם זה קרה ב"מואנה", וגיבורת הסרט הסתכלה אל עבר האולם שמולה וגילתה, במקרה הטוב, 20 צופים, מתוכם שבע אימהות מיואשות, שנכחו במקום רק כדי לעזור לקטנים שהסתבכו עם משקפי התלת־מימד.

גם אם לא נעים להודות, אלו הם פני אולמות הקולנוע בארץ. נכון, פעמים רבות האולמות מכילים כמות מכובדת יותר של צופים, אבל בביקורינו התכופים בסרטים אנו שבים ונתקלים במצב שבו הכיסאות הריקים עולים במספרם על הכיסאות שאוכלסו בבולסי פופקורן.

והנה, בין שני הסרטים המוזכרים, הבחנתי בעלייה, שולית לכאורה, של מחיר הכרטיס לאדם, מ־39 שקלים ל־40 שקלים - לא יותר מאשר שקל אחד. 100 אגורות (שווה ערך ל־10 שקיות בסופר), שכל אחד מאיתנו שוכח מדי פעם על השידה בחדר השינה או בכיס של הג'ינס.

זהו כאמור סכום אגבי, אבל עדיין צריך להעלות את השאלה: מדוע מנהלי המוצר שנמצא במשבר בחרו לייקר את מרכולתם, גם אם "בקטנה"? הרי סביבנו אולמות נסגרים או ניצלים רק בזכות מחאה קהילתית (כך, למשל, בית הקולנוע היחיד בקריית אונו), אז למה למתוח את הגבול?

חוויית הקולנוע, מרתקת ככל שתהיה, ידועה כבילוי יקר, שאינו מתחיל ונגמר בקניית כרטיס לסרט. היא כוללת, כחלק טבעי, את הביקור במזנון, אשר דרך קבע המוצרים בו מתומחרים בסכומים לא הגיוניים ולא הוגנים. ניצול עסקי ומחושב של קהל שבוי, ותחסכו ממני את "חוק הפופקורן" המביך - הרי בינינו, מי יעדיף את הפופקורן הפלסטי באריזה מהסופר על פני זה הטרי שקפץ רק כרגע מהמכונה?

אם נחזור להתמקד בעליית המחירים, הקטנה אך המרגיזה, התחושה היא שמדובר באצבע בעינו של הצופה. הוא אמנם צפוי לבלוע את הצפרדע הזאת, אך גם ימשיך להיות חלק מקבוצה קטנה מדי שבאה ליהנות בקולנוע. השקל הבודד הזה הוא לדעתי צעד מפתיע בחוסר היצירתיות שלו, והרי יצירתיות היא לב ליבו של עולם הסרטים. בשעת משבר דומה היה שהפחתת מחיר הכרטיסים היתה משיגה את המטרה הרצויה - קופה ואולמות מלאים יותר.

שמונה צופים ששילמו 40 שקלים כל אחד שווים פחות מ־30 צופים שהיו משלמים 30 שקלים. על פניו זו הוזלה חדה מדי, אבל מדובר בצעד שיכול להשתלם בטווח הארוך, ואף לעצור (או לפחות להאט) את תהליך הצטמצמותו של בית הקולנוע, שכבר מזמן נפרד מתיאטראות הענק שאירחו מאות רבות של צופים - ועוד רגע יעבור סופית לסלון הביתי. אז מי ידאג לשנות את התסריט להפי אנד?