נאום הפרידה: אובאמה בעיני עצמו

מאז הפציע השחר על האומה האמריקנית, הפך נאום הפרידה של הנשיא היוצא לחלק בלתי נפרד מן המורשת הלאומית שלה. מדובר בניסיונו של היושב (עדיין) בבית הלבן להבטיח לעצמו מקום של כבוד ברצף ההיסטורי המתמשך, וזאת באמצעות העצמת הישגיו והצגתו כפורץ דרך ומחולל תמורה מדינית, חברתית וכלכלית עמוקה. על רקע מסורת זו, לא היה זה מפתיע שחלק ניכר מנאום הפרישה של ברק אובאמה שלשום בשיקגו כלל דברי שבח נלהבים לפועלו.

לפחות בעיני עצמו, אמריקה היא היום מקום טוב יותר לחיות בו מאשר ב־20 בינואר 2009, היום שבו הושבע לראשונה לנשיא. ואולם למרות רהיטותו המוכרת והנימות הרגשניות והנוסטלגיות שנשזרו לתוכו, נעדר מנאום הפרידה מימד של ביקורת עצמית ושל נכונות לקבל אחריות לכשלים ולמחדלים, בייחוד בזיקה לתחומי החוץ והביטחון. אחרי ככלות הכל, במהלך שמונה שנות כהונתו של אובאמה איבדה מעצמת העל האמריקנית את מעמדה ההגמוני, ובה בשעה נשחקה גם מידת יכולתה להקרין אמינות ולהרתיע יריבים.

במקום להיישיר מבט אל מול המציאות, העדיף הנשיא היוצא להתמקד בחצי הכוס המלאה, ואף הוסיף לה מידה גדושה של סוכר. ואולם אם ההפרזה בתיאור תרומותיו והשפעתו של אובאמה על תולדותיה של האומה היא מובנת ומעוגנת בנטיות אנושיות בסיסיות, שונים הם פני הדברים בחלקו האחר של הנאום, שבו סטה מדפוס התנהלותי מושרש של קודמיו ויצא למתקפה חריפה נגד יורשו, דונלד טראמפ.

אף שב־8 בנובמבר 2016 נפל הפור והעם האמריקני העניק מנדט לתמורה רבתי בכל המישורים והמכלולים ובניגוד מוחלט לעמדותיהם של אובאמה ושל היורשת שביקש להכתיר, הילארי קלינטון, המשיך הנשיא המכהן לנהל, מעל הבמה בשיקגו, קרב מאסף נואש נגד הנשיא הנבחר. כך, למשל, לא הסתפק אובאמה בהבעת תקווה לשימור יוזמותיו המרכזיות (דוגמת הרפורמה בביטוח הרפואי), אלא יצא חוצץ נגד תוכניותיו וקווי מדיניותו המתגבשים של יורשו כמעט בכל התחומים. זאת, למרות העובדה שנבחר כדי לקדמם.

וכך הפך אירוע ממלכתי, שאמור היה להיות מעצב ומכונן, לאירוע מפלגתי וסקטוריאלי מפלג. באותה מידה שהנשיא ה־44 הצטרף לקמפיין הבחירות של קלינטון כשחקן חיזוק מרכזי ובכך השיל מעליו את אדרת המדינאי הבכיר, כך בנאום הפרידה שלו לא עלה בידו להסתיר את טינתו ותסכולו העמוק לנוכח כוונתו המוצהרת של טראמפ להעלות את אמריקה על נתיב חדש ושונה לחלוטין. לאור זאת היה זה נאום פרידה מאכזב ואפילו חלול, שכן הרטוריקה הנמלצת על הצורך באחדות לא עלתה בקנה אחד עם אמירותיו המתריסות של אובאמה נגד היריב הרפובליקני. גם המלל הנשגב על המחויבות האמריקנית הבלתי מתפשרת לזכויות האדם נותר מנותק מהתנהלותו הממשית של הבית הלבן, שביום המבחן עמד מנגד ולא נקף אצבע לאחר שכוחותיו של בשאר אסד השלימו את המתקפה הכימית הרצחנית שלהם נגד אוכלוסייה אזרחית חסרת ישע.

סיכומו של דבר, דווקא לאחר נאום אחרון זה נראה שהפרידה מן הנשיא אובאמה עתידה להיות קלה מהצפוי, והדברים אמורים הן במרחב הפנימי והן בזירה הבינלאומית.