בעד או נגד אקסטרה־מונדיאל?

ארגון הגג של הכדורגל העולמי, פיפ"א, הכריז על הרחבת משחקי גביע העולם בכדורגל (המונדיאל) לכדי 48 קבוצות - המספר הגדול ביותר אי פעם. הדבר עורר סערה בקרב חובבי המשחק הפופולרי ביותר בעולם, כאשר כולם ללא הבדל גזע, דת ומין, הביעו דעות נחרצות לכאן או לכאן. כי בכדורגל הרי לכולם יש דעה ולא משנה אם הם פרשנים או חובבי המשחק שמעבירים את זמנם בצפייה בטלוויזיה, בשכיבה עם תנור חימום ליד הרגליים. כולנו מבינים, כולנו יודעים את התורה.

יש כמובן סיבות רבות להצדיק ולפסול את המהלך. האופטימיים ואוהבי המשחק אומרים בפשטות: "מה רע לנו? עוד משחקי כדורגל בטורניר הספורט האהוב בעולם". יותר מכך, מעבר לעובדה שהקיץ הזוגי שיגיע פעם בארבע שנים יכיל עתה כמות גדולה יותר של משחקי כדורגל (ויגרום לנו לקנות עוד פיצוחים וטלוויזיות חדשות), סוד קסמו הגדול ביותר של המונדיאל הוא השחקנים האלמוניים. לפני 30 שנה הצופה הישראלי היה צריך לחכות למשחקי גביע העולם כדי לצפות בגדולי הכדורגלנים, ואילו בשני העשורים האחרונים הם מופיעים אצלו בסלון מדי ערב. יתרה מכך, אם פעם לראות את מראדונה משחק במדי קבוצתו היה עניין של יחידי סגולה, היום ילדי בר מצווה כבר צפו בכוכב ברצלונה, ליונל מסי, לפחות פעם אחת בחייהם.

לכן המונדיאל מעניק לנו את האפשרות לצפות בכוכבים חדשים מהעולם האסיאתי, הערבי, האפריקני, הדרום־אמריקני, מאוסטרליה ומהמזרח הרחוק. וזו הסיבה שאנחנו כל כך

אוהבים אותו. נבחרות מפתיעות, שחקנים שכוכבם דורך בטורניר של חודש ימים. וחוץ מזה, מי קבע שהמונדיאל הוא עסק לנבחרות הגדולות בלבד? הרי אם כולם מתלוננים שהכדורגל הפך למועדון סגור של העשירים והגדולים בלבד, הנה נפתח השער לעניים.

אבל יש כמובן גם את טענות הנגד. הכדורגל העולמי עובר תהליך קיצוני של מסחור מאז תחילת המילניום הנוכחי. הכדורגל הפך ממשחק עממי לכזה שרק עשירים יכולים להרשות לעצמם לצפות בו במגרשים. מחירי הכרטיסים, מחירי זכויות השידור שמתגלגלים אל כיסו של הצרכן, המוצרים הנלווים שנמכרים לאוהדים וכמובן סכומי העתק שמשולמים לכוכבים, גרמו לו לאבד אוהדים רבים מסביב לכדור. ועתה הגיעה החזירות לשיא חדש בדמות הגדלת המונדיאל. הטורניר שפעם הביא את הקרם של הקרם, יספק לנו משחקים משעממים בדמות סין נגד בורקנה פאסו באמצע הלילה. תגידו, מי יקום למשחק כזה בשביל לפתוח את הטלוויזיה? ועיזבו את זה, כמה חובבי כדורגל בעולם באמת יכולים להרשות לעצמם כלכלית לטוס אחרי הנבחרת שלהם לקצה השני של העולם, כדי לצפות במשחק כדורגל? אז הרומנטיקה אולי יפה בתיאוריה, אבל המציאות היא אחרת.

אה, ויש כמובן את הנקודה הישראלית. הרי עם כל כך הרבה קבוצות, בטוח שנעלה למונדיאל. אז זהו, שלא. אירופה תקבל ככל הנראה עוד שלושה מקומות בלבד בחלוקה המחודשת. הסיכויים שלנו אולי גדלו במקצת, אבל עדיף לא לפתח ציפיות. אולי במונדיאל של 70 קבוצות אפשר יהיה לדבר על סיכויים גבוהים יותר לכוכבים בכחול־לבן.