סכנה מוחשית לקונצנזוס

החלק המשפטי בפרשת אלאור אזריה הוכרע אתמול בנוק־אאוט, אבל החלק הציבורי רחוק מלהסתיים והוא מציב סכנה מוחשית לקונצנזוס סביב צה"ל.

לכאורה, מיותר להרחיב על העניין המשפטי. כל אדם סביר שנכח באולם הדיונים וכל מי שקרא את הכרעת הדין קיבל מסמך סדור והגיוני, שפירק את טענות ההגנה אחת לאחת. על הרקע הזה מתבקש לתהות על קו ההגנה שנקטו הסניגורים, ואם לא עדיף היה לנהל עבורו מערכה משפטית פומפוזית פחות והגיונית יותר.

ובכל זאת, היו מי שהתקשו לקבל או להבין את דברי השופטים. אל בני המשפחה והחברים קשה לבוא בטענות: הם מעורבים אישית, רגשית, ועמדתם ברורה ומובנת. גם אל הפרקליטים קשה לבוא בטענות: הם חייבים היו להציל את מה שאפשר מיוקרתם המקצועית. אבל אל אישי הציבור אפשר וצריך לבוא בטענות; התבטאויות כמו "משפט שדה", "משפט ראווה" ו"משפט מכור מראש" הן לא רק קשקוש עובדתי, אלא נזק משמעותי - למערכת המשפט, לצה"ל, למדינת ישראל.

אזריה אינו קורבן. הוא חייל שנשלח למשימה וכשל בה, ערכית ופלילית. הכרעת הדין - בדיוק כמו התחקירים והפקודות - לא מותירה מקום לספק: עם כל הכעס והזעם, גם לחייל שדקרו את חברו אסור לירות במחבל מנוטרל. טוהר הנשק הוא ערך עליון בצבא; הוא שמבדיל את צה"ל מזוועות המזרח התיכון, והוא המענה הטוב ביותר של ישראל למבקרים אותה מבחוץ.

ובכל זאת, אזריה מצא את עצמו בסיטואציה בלתי אפשרית. חייל אחד, הוא ומשפחתו, בתוך קמפיין ציני מתוזמר וממומן שהתנהל מעל ראשו. סביר שהדבר יובא בחשבון בהחלטה על עונשו, ומן הסתם גם כאשר תעלה האפשרות להעניק לו חנינה - עם סיום המשפט, ותחת הכללים המקובלים.

אבל יותר מעניינו של החייל, מטריד עניינו של הצבא - שאיבד בפרשה הזאת את אמונם של רבים בציבור. בצה"ל מאמינים שזה זמני, וטוענים שאין לכך ביטוי במוטיבציה לשרת. ערכים, אומר הרמטכ"ל, לא קובעים בסקרים, וללא מצפן ערכי לא יהיה צבא מוסרי.

עקרונית הרמטכ"ל בוודאי צודק (ולכן, למשל, מפקדים, ולא פוליטיקאים, קובעים את הוראות הפתיחה באש בצבא), אבל מעשית יש לצה"ל בעיה, והוא צריך להתמודד איתה - בבית פנימה, מול החיילים המשרתים, ובחוץ - מול הוריהם, שבעבורם בוודאי מדובר ב"ילדים".

המשימה הלא פשוטה הזאת תוטל על ראש אכ"א החדש, מוטי אלמוז, שבתעתוע מוזר של הגורל יקבל היום את המינוי ואת דרגת האלוף, יממה בלבד לאחר שהוכרעה הפרשה, שבתפקידו הקודם כדובר צה"ל הוא הותקף לא מעט בגללה.