מה הקפיא את ליבה?

אמא אחת וארבע בנות. ארבע בנות. ארבע בנות. ההיסטוריה הישראלית, שיודעת להעיד על מקרי רצח מזעזעים של אימהות את ילדיהן, חצתה אמש גבול שעד כה לא ידעה אותו.

אמא אחת וארבע בנות. אמא שהרתה אותן, כרעה ללדת, קראה להן בשמות, הניקה, רחצה, הלבישה, הקריאה סיפור לפני שינה, כיסתה אותן בשמיכות שתוכלנה לקור הירושלמי, ודאי נשקה על לחיין נשיקת לילה טוב, ודאי חוותה עימן לילות נעימים, רגועים. אני רוצה לקוות שהיו כאלה.

אמא אחת וארבע בנותיה שלה, ארבע בנותיה שלה, שהיא עצמה נטלה מהן את נשימתן, אותן נשימות שהיא עצמה העניקה להן לראשונה, דרך חבלי טבורה, דרך ייסורי לידתן - העניקה להם חיים, ואז נטלה אותם מהן, כנגד כל חוקי הטבע.

השאלה: "למה?"

ואל מול הכאב והאימה ותחושת חוסר האונים המטלטלת, נשאלת אוטומטית השאלה "למה?" למה היא עשתה את זה? מה קרה לה לאמא הזו באחרון ימי החנוכה, חג האור והניסים היפה כל כך? מה קרה לה שריפּה את ידיה, וכילה את כוחותיה, והקפיא את ליבה והעביר אותה על דעתה?

לא באמת היו צריכים להתקבל האישורים שיעידו כי אכן היתה האמא מטופלת בשירותי בריאות הנפש.

זו האפשרות הראשונה, ובעצם היחידה שעולה מתוך השערת השכל הישר המנסה לעכל, להבין, לפצח את אשר אירע, ואין בה כל נחמה בידיעה הזו. להפך. היא רק מעוררת עוד ועוד שאלות ותמיהות, ובעיקר מקוננת וזועקת "איך זה יכול להיות שלא נמנע האסון הזה?"

נכון לכתיבת שורות אלה, עדיין לא פורסמו פניהן ושמותיהן של קורבנות הרצח הקשה הזה. גם הגילים עדיין משוערים על ידי כוחות ההצלה, אלה שהגיעו וכבר לא היה להם את מי להציל, רק לקבוע מוות בשטח ולהעיד עד כמה קשים היו המראות.

ובאין פנים למוות הנורא הזה, עדיין, אני רק יכולה לתאר לעצמי רביעיית בנות סמוקות לחיים, עומדות חגיגיות מול החנוכייה הדולקת, חבורת בנות שמחה, חייכנית, שאולי מרגישות בחושיהן הבריאים שאמא לא בסדר, שקשה לה, אבל מתוך חיוניותן הן ממשיכות הלאה בשיגרת היום והחיים, לא מתארות שיגיע עליהן הקץ הנורא והאכזר מתוך ביתן ומבצרן שלהן, שזו תהיה אמא שלהן. אמא שלהן.