לקראת חילופי הממשל בבית הלבן נערך המזרח התיכון לקדם את פניו של בעל הבית החדש. לא, אין מדובר בהכרח בדונלד טראמפ, הנשיא הנבחר של ארה"ב, אלא דווקא בוולדימיר פוטין, נשיא רוסיה שהשכיל לנצל את הטעויות והכישלונות ובעיקר את גילויי החולשה של ממשל אובאמה ולתפוס את מקומה של ארה"ב כמעצמה המובילה והחשובה באזורנו.
שני אירועים בעלי משמעות המחישו בשבוע האחרון יותר מכל כי לא רק שרוסיה היא שהפכה לבעלת הבית החדשה באזור, אלא שכמתחייב ממעמד זה מגלים הרוסים אחריות ונוהגים כמבוגר האחראי, שעה שארה"ב נדחקת לשוליים ונוהגת באופן ילדותי, אמוציונלי ובעיקר פתטי.
ערב ראש השנה האזרחית החדשה הצליחה רוסיה לגבש הסכם להפסקת אש בסוריה, שלו שותפים מרבית השחקנים בסוריה ובהם איראן וטורקיה, אבל גם המשטר הסורי ומרבית קבוצות המורדים. אפשר שההסדר המסתמן אינו צודק, וודאי שלא יביא למיליונים של סורים את אותן חירות ודמוקרטיה שלשמן יצאו למהפכה במשטרו של בשאר אל־אסד. ברור גם שבלא מעורבותה הצבאית של רוסיה ובלא כתישה שיטתית של אזורים נרחבים במדינה, לא היתה מוסקבה מסוגלת להגיע לתוצאה הרצויה בעבורה, שבירת כוח הרצון של המורדים ושימור קיומה של מדינה סורית בהנהגתו של אסד בחלק ניכר מסוריה. אבל עובדה היא כי רוסיה היתה נכונה לפעול בנחישות ובתקיפות, להפגין עוצמה ולהפעיל כוח צבאי, דבר שאותו נמנעו האמריקנים מלעשות.
בכך גם הוכיחו הרוסים כי בניגוד לאמריקנים, הם מחויבים לידידיהם ולבעלי בריתם, וכי הם נכונים להעניק להם, בלא היסוס ובלא כל חשבון, הגנה במוסדות הבינלאומיים וגם בשטח עצמו.
אבל רוסיה לא רק השכילה להפגין עוצמה צבאית אלא גם להידבר עם היריב, ולהקשרנו טורקיה ומחנה המורדים, ולגלות איפוק ונכונות לפשרה ברגע האמת, דווקא משהיה נראה בעקבות כיבוש חאלב, העיר השנייה בגודלה בסוריה, כי היא קרובה להכרעה בלחימה. נכונות שכזו לנהוג לא כבריון שכונתי אלא כמעצמה אחראית, גם אם כזו הנחושה להגן על האינטרסים שלה, היא שאיפשרה את השגת ההסכם לסיום הלחימה בסוריה. הסכם זה עדיין אינו מבשר את סיומה של המלחמה אבל הוא בלא ספק צעד חשוב בכיוון זה. והוא הושג אגב בלא השתתפותה של וושינגטון, אבל בהסכמת טורקיה, בעלת בריתה של וושינגטון, שחשה עתה כי מוטב לה להטיל יהבה על פוטין ולא על אובאמה.
• • •
גם בזירה הישראלית־פלשתינית פעלה רוסיה, בדומה אגב למצרים, בניסיון להציל את ארה"ב מעצמה. שר החוץ הרוסי לברוב הסביר לקרי המאוכזב כי רוסיה לא תיגרר למהלכים ילדותיים ולא ענייניים, העלולים להציב מכשול בעתיד בפני כל מאמץ לקידום השלום בין ישראל לפלשתינים.
מתברר כי כגודל האחריות כך גם גודל שיקול הדעת והבגרות שמגלים הרוסים בטיפולם במזרח התיכון. כל עוד שימש האזור זירת מאבק בין מוסקבה לוושינגטון נהגו הרוסים לא פעם בהתרסה ובכוחנות בלא פשרות. עתה משארה"ב נמוגה מן האזור, הם החלו נוהגים בשיקול דעת תוך הבנה של מורכבותו של האזור ונוכח סבך הבעיות שבו.
ולבסוף, גם בעימות סביב "מלחמת הסייבר" בין וושינגטון למוסקבה בחר פוטין שלא להיגרר לעימות שכל תכליתו, לכל הפחות מבחינת אובאמה, היתה "ירי לכל הכיוונים" בשל תוצאות הבחירות בארה"ב, אבל גם סנדול עבור ממשל טראמפ לעימות פומבי ולא הכרחי עם הרוסים.
ב־20 בינואר ייכנס לבית הלבן בעל בית חדש, דונלד טראמפ, הנחוש לתקן את טעויותיו של אובאמה ולהשיב את ארה"ב לגדולתה בעבר. אבל טראמפ עשוי לגלות כי הנזק שנגרם למעמדה של ארה"ב באזור אינו ניתן לתיקון, ואת העובדות המוגמרות שיצר פוטין, תוך שהוא מנצל את החולשה האמריקנית, יהיה קשה לשנות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו