"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

בין חשיבות להתחשבות

,עודכן

על קוד הלבוש בכנסת יש לדון מתוך כבוד בסיסי לכל בני האדם ולאמונותיהם - ולא להוציא שם רע לפמיניזם ולהפוך אותו למיצג רגליים • ומי שמאמין לא מפחד מכמה עצי אשוח, שבסך הכל עושים טוב לנוצרים שבינינו

העיר לא מייצרת הרבה הזדמנויות להכנסת אורחים במכונית, אבל בשנות המגורים בכפר, כשלקיחת טרמפיסטים היא היומיום, מסגלים כללי נימוסין. לפתוח בפניהם את תא המטען, לשאול על מזג האוויר, להציע מסטיק. בועת הרכב נעה, בתוכה סלון של אנשים שכבר אינם זרים. המגבים חורקים על השמשה, מוסיקה עולה מהרדיו, מישהו משתעל. אני מציצה אל הנוכחים הגברים: גודל כיפה, קיומם של זקן או ציצית. כשיבקע קול אישה מהרדיו, אשלח יד מהירה אל הלחצנים ואחליף תחנה או אנמיך את השיר. אני בעד קול אישה, ובני ביתי שומעים גם שומעים זמרתן, אבל איני רוצה לפגוע באורח שלי. אני יכולה להבין את הרגש הדתי שלו, את עוגמת הנפש שיחווה כשנינט תעלה טון ותצמרר אותי, את הגבול שירגיש שיחצה בעל כורחו.

התנועה האינסטינקטיבית אל עיגול הסאונד ברדיו כשיושב דוס באוטו היא מחווה של כבוד בסיסי בין בני אדם. גם אם יש לי ויכוח גדול איתו, ויש לי, לא אנהל את הוויכוח תוך פגיעה ברגשות. בשבוע שעבר, בדיון על ירכיים חשופות בכנסת, כולם דיברו על קוד לבוש שמכבד את המוסד, על השוואה לפרלמנטים אחרים ולמוסדות מעונבים אחרים. אף אחד לא דיבר על קוד לבוש שמכבד את האנשים האחרים. קוד שמכבד את השר יעקב ליצמן, למשל, חביב הקהל, שאני בטוחה שרגשותיו הדתיים נפגעים מעוזרות פרלמנטריות שלא קר להן בחורף. שום כפייה דתית. מדובר על התחשבות של נשים עובדות כנסת בקולגות הדתיים שלהן. אל תוציאו שם רע לפמיניזם ותהפכו אותו למיצג רגליים. הכנסת היא מקום שבו מתיישבים כיסא ליד כיסא נבחרי ציבור ועובדים מכל המגזרים, וראוי שהחצאית שלך, גברת, תתחשב בזה.

התחשבות נדרשת גם בנושא עצי האשוח. יש פה מיעוט נוצרי קטנטן, שני אחוזים מאזרחי המדינה. אף אחד לא מציב עץ אשוח בבית הכנסת הגדול בירושלים ומטמא את ההיכל בפסלי חזירים. יש עניין של כבוד לבני אדם. עיריית ירושלים חילקה עצי אשוח לאנשי הרובע הנוצרי והרובע הארמני. בימין החרד"לי ראו אסון מתקרב בסדר גודל של הקוזקים. אנשים נסערים דיברו איתי על מיסיון בחסות העירייה, ניסיון להעביר ירושלמים על דתם, עבודה זרה, חנופה לדת שטבחה ביהודים. הוציאו את הנאצים מהארון, העירו את נרצחי מסעות הצלב מתרדמתם, ולמה ייגרע מקומו של הריקוד החשוב "מה יפית".

אבל מדינת ישראל היא ריבון גם של אזרחים נוצרים. יש לה אחריות לכל המיעוטים בתוכה. העירייה מחלקת ענפי אורן לסכך בסוכות, ומממנת שתילים בט"ו בשבט. מחווה מקומית לא תשנה את צביון המדינה היהודית, שאין שום אפשרות לפספס ברחובותיה את חנוכה וסממניו.

אחר כך פסקו הרבנים הראשיים בירושלים כי העמדת עץ המחטים בבתי מלון אסורה על פי ההלכה. מילה על השפיץ הירוק: הוא לא אביזר פולחן נוצרי. הוא לא משמש לריטואל דתי. הסרטים האמריקניים וה"נובי גוד" הקומוניסטי הפכו את העץ המחודד לאחד מסמליו האזרחיים של המערב. גם לו היה סממן דתי מובהק, האם זה סוד שבבתי המלון בישראל מתארחים נוצרים מכל הסוגים? אם אפגוש חנוכייה במלון בציריך אקבל תחושה ביתית ונעימה. ללא הקשר דתי. וכשם שחנוכייה לא פוגעת ברגשות השוויצרי, כך ברוש קטן ומקושט לא פוגע ברגשות שלי. בהתחייבות: לא נולד הישראלי שיתחייב לישו בעקבות הגרביים האדומים, ולא היהודי שימיר את דתו כי הקיטש הזה חסם לו את הדרך בלובי.

גם האשוח שהועמד בטכניון הוא מחווה של סובלנות, דרישת שלום לסטודנטים הנוצרים באופן שלא אמור להקפיץ את רב הטכניון (שפסק שלא להיכנס לבית הסטודנט בגלל העץ). טעה מי שחיפש בריקדה קרובה. סמל מסחרי טרנדי ומקושקש אינו אובדן דרך ולא עבודה זרה. יש הבדל בין המנהג הנפסד של ישראלים יהודים בני יהודים שקונים את העץ הביתה, לבין מחווה מצד המדינה ומוסדותיה כלפי אזרחים נוצרים, שמצידם ממלאים את חובותיהם ונמצאים איתנו ביחסים מצוינים למרות מסעות הצלב ולמרות שרצחנו את ישו. אם כבר נלחמים באימוץ טרנדי של סימבול מדת אחרת: ככל שהרצחנות המוסלמית בנקודות שונות בתבל עולה, כך יש לתהות על צעירים מעודכנים שהולכים עם צעיף־כאפייה כאביזר אופנה. נאמר זאת כך, הבעיה שלנו כרגע היא לא הנוצרים.

גם חצאיות קצרות בכנסת וגם עצי אשוח במקומות ציבוריים פוגעים ברגשות של אנשים דתיים. ההבדל הוא שלראשונים אני מאמינה ולאחרונים לא. פשר ההתנגדות לסמלי חג המולד אינו פגיעה ברגשות, וגם לא מגבלה הלכתית חד־משמעית, אלא סגירות וקנאות וחוסר כבוד לבני דתות אחרות. בחוצות כל עיר בארה"ב יש כל כך הרבה חנוכיות ענק שבקלות אפשר להתבלבל ולחשוב שהגעת לכפר חב"ד. בטלוויזיה האמריקנית מאחלים לצופים בסיום המשדרים חג מולד שמח וחג חנוכה שמח. לא תמצאו שם כוהני דת נוצרים שיגידו שהאיחול הזה פוגע ברגשותיהם.

מי שמאמין, לא מפחד מעצי אשוח.

מכפלה של אי־סובלנות

אולם התפילה המרכזי במערת המכפלה הוצף השבוע בכמויות מים שהפכו את המקום לבריכת אגירה. האולם מקורה בסככת ברזנט. כן, המקום השני בקדושתו עבור העם היהודי, יותר ממיליון מבקרים בשנה - והגג עשוי בד. מערכת הניקוז לא הצליחה לעמוד בקצב ירידת גשמי הברכה, ובית הכנסת החשוב והעתיק הזה הוצף עד גובה ברכיים. ספרי התורה ניצלו מנזק.

כדי להחליף את הסככה בתקרה שתמנע חדירת מים יש צורך באישור היועצים המשפטיים במשרד הביטחון, ואלו מסרבים לאשר הזזת בלטה בצד היהודי של המערה כדי שלא להרגיז את המוסלמים. מהסיבה הזאת לא נבנה באתר התיירות הפופולרי הזה מעלון לנכים, למרות שהגישה היחידה אליו מחייבת העפלה ב־70 מדרגות ולמרות שהתקציב להקמת מעלון כבר אושר. ומהסיבה הזאת לא מתקינים מזגן מרכזי. ולא מחליפים את מערכת הניקוז ההרודיאנית בת אלפיים השנים. ולא תוקעים בורג בקיר. פרק בסובלנות דתית. עיתונאית דתייה כותבת בעיתון שלא צריך להתפלץ מעצי אשוח במקומות ציבוריים, אבל השכנים שלנו יעלו את המדינה באש אם נתקן את התקרה במערת המכפלה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

אמילי עמרוסי

בעלת הטור "חיים שלי" במוסף שישבת. נולדה בירושלים, גדלה בירושלים, מתגוררת בירושלים. אמא לשלושה בנים ובת. אהבתה הגדולה היא כתיבה. השנייה: אפרסמון. בשנת 2009 ראה אור ספר הביכורים שלה - "תריס", ושנה אחר כך יצא ספר הילדים הראשון שלה, "נרי מסתפרי"; החל מ-2017 יוצאים לאור כרכי הסדרה הפופולרית פרי עטה "הפרשה - פרשת השבוע לילדים". מגישה ב"כאן" רשת ב' את התוכנית "אמילי והפרופסור"; שותפה בצוות המגישים של יומן האקטואליה "כאן הערב" ברשת ב'; בעלת טור בירחון הנשים הדתיות "פנימה"; מלמדת כתיבה ועיתונות ושותפה בפרויקטים של יצירה וכתיבה. כיהנה כדוברת מועצת יש"ע בזמן המאבק בתוכנית ההתנתקות ואחריה, וכן ככתבת בחדשות עשר ומגישת תוכנית הבוקר בערוץ.

כדאילהכיר