הפוליטיזציה של ארגוני זכויות האדם

"מדד הדמוקרטיה הישראלית" ל־2016, שפורסם על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה, מלמד על כך שהציבור הישראלי איבד את האמון בארגוני זכויות אדם. לפי נתוני הסקר, 71% מהציבור היהודי בארץ סבורים כי "ארגוני זכויות האדם והאזרח גורמים נזק למדינה". יתרה מזו, 76% מתוך אלו המגדירים את הזהות הפוליטית שלהם "מרכז", רואים בארגונים אלו גורמים מזיקים, כך שתופעה זו אינה מוגבלת למחנה פוליטי אחד.

נתון זה הוא בשורה משמחת ומצערת גם יחד. מצד אחד, נתונים אלו מלמדים על כך שעוד ועוד ישראלים מטילים ספק בפרסומים של ארגונים לא־ממשלתיים. יותר ויותר ישראלים מבחינים באג'נדה הפוליטית ולעיתים אף קיצונית שארגונים אלו מקדמים, תוך סילוף הערכים האוניברסליים שבשמם הם פועלים. העובדה שהציבור יודע לזהות את הפגיעה בדמוקרטיה הטמונה בניסיון של ארגונים פוליטיים אלה לעקוף את הבוחרים ולכפות חרמות וסנקציות כדי לממש את המצע הפוליטי שלהם - היא התפתחות חיובית.

מצד אחר, תעודת העניות של הארגונים הללו היא לא סיבה לחגוג, להפך - היא צריכה לעורר דאגה בקרב כל מי שדמוקרטיה בריאה ומתפקדת חשובה לו. חברה אזרחית עצמאית, ובתוכה ארגוני זכויות אדם, המסוגלת להשמיע את קולן של אוכלוסיות מוחלשות, לקרוא תיגר על שחיתות ולהגן על זכויות האדם והאזרח של האזרחים והתושבים, היא חיונית לחברה דמוקרטית. בישראל הדבר חשוב כפליים בשל המורכבות של פעילות צה"ל מול אזרחים פלשתינים - לארגוני זכויות אדם יש תפקיד חשוב למלא בחברה.

ההידרדרות ביחס של הציבור לארגוני זכויות האדם והאזרח נעוצה בהקצנה ובפוליטיזציה שחלה בפעילות ארגונים אלו. לא רק שפוליטיזציה זו פוגעת באמון הציבור באותם ארגונים, היא גם עלולה להשפיע על המידה שבה הציבור מכבד אותן זכויות. כשארגונים פוליטיים כגון שוברים שתיקה מציגים את עצמם כמי שמגינים על זכויות אדם אוניברסליות, הציבור הישראלי עלול לראות בזכויות אלו אינטרס של מחנה פוליטי צר, ולא נחלת הכלל. כשארגונים כגון עדאלה פונים לאו"ם ומאשימים את ישראל בביצוע עינויים באסירים פלשתינים כי היא לא מאפשרת מספיק ביקורי משפחות, הם מגחיכים את הנורמות שבשמן הם פועלים.

לכן הטרגדיה הגדולה של "ארגוני זכויות האדם" בארץ היא שהם מנסרים את העץ שעליו הם יושבים, ומכרסמים במעמד זכויות האדם והאזרח בישראל. מדינת ישראל זקוקה לארגוני זכויות אדם שיפעלו למען ערכים אלו בחברה הישראלית.

התוצאות העגומות של הסקר הן הזדמנות עבור ארגונים בארץ להביט במראה, לערוך חשבון נפש ולצאת לדרך חדשה. נוכל לקוות שהשפה של זכויות אדם תישמע כדי לקדם נורמות התנהגות בסיסיות, ולא כדי לקדם מצע פוליטי צר. כמו כן, זוהי הזדמנות עבור ממשלות אירופה והאיחוד האירופי לבחון את תוצאות המימון שלהן והשפעותיו השליליות על החברה הישראלית. עם רצון להתעלות מעל אינטרסים פוליטיים צרים וקצרי טווח, יהיה אפשר לשקם את מעמדם של ארגוני זכויות האדם בארץ ובכך להבטיח את מקומן הראוי של זכויות אלו בחברה דמוקרטית מתקדמת.

הכותב הוא ראש דסק צפון אמריקה במכון המחקר NGO Monitor