העולם הערבי: מלחמות דת ועוד

חלפו כבר כמה שנים מאז פרוץ "האביב הערבי", ורוב העולם הערבי עודנו נמצא בכאוס מוחלט. הסכסוכים הפנימיים והמלחמות בין איסלאם קיצוני לאיסלאם מתון, בין לאומיים לליברלים, לרבות המאבקים הבין־העדתיים בין סונים לשיעים, לא מאפשרים לחיות בשלום ובשגשוג ברוב המדינות הערביות. יתרה מזאת, סיכוי לרגיעה אף אינו נראה באופק, בייחוד בסוריה, במצרים, בלוב, בעיראק ובתימן. במילים אחרות, העולם הערבי כולו בוער, אך חלק מהמנהיגים בטוחים שישראל היא הסיבה לכל הבעיות הללו, ואינם נושאים באחריות למעשי ידיהם.

ראוי לציין כמה סיבות שבגללן הגיע העולם הערבי לכאוס הנוכחי. הסיבה הראשונה היא השחיתות הפושה בקרב המנהיגים הערבים, המעמידה לרשות המנהיג ומקורביו את כל אוצר המדינה. פועל יוצא מכך הוא שכספים שאמורים להיות מתועלים להשקעה בחינוך ובתשתיות מופנים לכיסי המנהיגים המושחתים ומקורביהם, אלו אשר בזכות קשריהם מקבלים מינוי כמנכ"לים וכשרים אך אין להם כל כישורים להנהיג.

הסיבה השנייה קשורה אף היא לשחיתות, אך בעקיפין, והיא אי־השתתפותן של נשים בתהליך קבלת ההחלטות והיעדרן מתפקידי מפתח בעולם הערבי. מחקרים רבים הצביעו על כך שנשים, לרוב, אינן נגועות בשחיתות, ופועלות על פי אינטרסים לאומיים, זאת בניגוד למנהיגים הערבים שמונחים על ידי האגו הגברי. למרבה הצער, בעולם הערבי טרם הפנימו זאת וממשיכים להדיר את האישה ולהשאיר אותה במקרה הטוב בבתי הספר ובמערכות החינוך, ובמקרה הרע במטבח.

סיבה נוספת - שמשפיעה לרעה על כלכלת מדינות ערב - היא ההגירה של הצעירים המבריקים, בייחוד מהמיעוטים השונים, אשר עושים כל שביכולתם לנטוש את המדינה, וזאת כדי למצוא קריירה במערב, משום שבארצם אינם מוערכים דיים או שמתנכלים להם עקב שיוכם הדתי והאתני. אותם צעירים רואים עתיד הרבה יותר טוב במדינה שתקבל אותם.

סיבה נוספת שהשפיעה לרעה על כלכלתן של כמה מדינות היא קליטתם, או יותר דיוק אי־קליטתם, של הפליטים הפלשתינים, אשר הגיעו בהמוניהם במהלך המאה ה־20 למדינות ערב. פליטים אלה לא רק שלא תרמו לכלכלה, אלא הזיקו לה. בגללם המשכורת הממוצעת ירדה בעשרות אחוזים והאבטלה עלתה. אותם פליטים נצחיים הקימו מחנות פליטים בלב הבירות של כמה מדינות, כגון דמשק וביירות, מחנות שגרמו לתחלואים ולבעיות רבות, שלא לדבר על הפשיעה והנשק הבלתי חוקי שנמצאים שם.

מדינות ערב לא העניקו אזרחות, זכויות סוציאליות או זכויות אנוש כלשהן לפלשתינים, ועד עצם היום הזה הם חיים בשוליים ומעכבים את ההתפתחות הכלכלית. לא בכדי סירבו מדינות המפרץ לקבל את פליטי המלחמה מסוריה. ראוי לציין מדינה אחת, לפחות, שניזוקה מאותם פליטים - והיא עיראק. אותה עיראק אשר גירשה במהלך חצי המאה הקודמת את היהודים שחיו בקרבה, קיבלה במקומם עשרות אלפי פליטים פלשתינים, פלאחים חסרי השכלה.

אותם פליטים פלשתינים לא יכלו למלא את החלל אשר השאירו בה היהודים שעסקו במסחר, בפקידות בכירה, בעריכת דין, ברפואה, בכלכלה ובמדע. בהקשר הכלכלי והאקדמי, ראוי לתת את הדעת לכמה זוכי פרס נובל בישראל לעומת מספרם במדינות ערב: ב־69 שנות קיומה של מדינת ישראל זכו 12 ישראלים בפרס נובל, ובישראל שיעור הזוכים ביחס למספר התושבים הוא מהגבוהים בעולם. לעומת זאת, בעולם הערבי כולו, מתוך מיליארד וחצי אנשים, רק ארבעה זכו בפרס נובל. בנתון זה יש כדי לשקף סדר קדימויות לוקה בחסר, שבו לא ניתנים מקום ראוי ותמריץ מספיק לחינוך ולהשכלה. דבר זה הוא בעוכריהן של מדינות ערב בעידן הנוכחי שבו ההתפתחות והקידמה מתבססות על נדבכים אלו, וכך יוצא שבעידן שבו סחר החליפין העיקרי הוא במידע ובטכנולוגיה, מרביתן נמצאות בפיגור.

הכותב הוא מזרחן וחוקר באוניברסיטת בר־אילןטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו