לא להיכנע לשפיטה בכיכר העיר

מאבק משפטי ממושך הגיע לסיומו בהחלטה נכונה וצודקת מאין כמותה להורות על שחרורו המוקדם של נשיא המדינה השמיני של מדינת ישראל בגין התנהגות טובה.

עד היום היתה הדרך רצופה בקשיים ונתקלה במאבק בלתי מתפשר של המדינה וכלל הציבור, אשר הביאו את קצב אל מאחורי סורג ובריח. מאבק זה לא פסח על ההליכים בפני ועדת השחרורים. על רקע זה ראוי להביע הערכה גדולה ומיוחדת למידת היושרה ושיקול הדעת שהפעילה ועדת השחרורים.

כמי שעמד בחזית המאבק לאורך עשור, אני יודע כמה קשה לכל גוף שיפוטי, או מעין שיפוטי, לקבל החלטות תחת לחץ תקשורתי וציבורי חסר תקדים בעוצמתו. גם על כך יש לברך את ועדת השחרורים, שהשכילה להתעלם מרעשי רקע ולמעשה הזכירה לנו שאנו חיים במדינת חוק, שמבססת מחדש את העיקרון של הכל שווים בפניו.

מי שסבר שניתן לדון את משה קצב כאחד האדם ולהטיל עליו עונש כבד של שבע שנים, צריך גם להתייחס אליו כמו לכל אסיר ואסיר העומד בקריטריונים לשחרור מוקדם מרגע שנתמלאו התנאים הקבועים בחוק, ולכן יש להורות על שחרורו ולא להיכנע לשפיטה בכיכר העיר. החלטות כאלה מחזקות את אמון הציבור במערכת האכיפה ובמערכת המשפט, ובכך יש לראות הישג גדול בפני עצמו.

אי אפשר להפריז בחשיבות ההגנה על נשים בכלל ועל מתלוננות בפרט. עם זאת, יש להקפיד על זכויותיהם של אסירים אשר שילמו את חובם כפי שנקבע בגזרי הדין, ואין לראות סתירה בין שני ערכי יסוד חשובים אלה. מערכת משפט בריאה ואיתנה יודעת לשלב בין זכויותיהן של נשים, לרבות מתלוננות, לבין שמירה הדוקה על זכויות אסירים.