חאלב: התמונות שילוו את אובאמה

בעוד כחודש ימים ינטוש ברק אובאמה את המשרד הסגלגל בתום שמונה שנות כהונה. ערב פרישתו מעניק שדה הקרב שבחאלב הבוערת ביטוי מזוקק לחולשתו הבלתי נתפסת הן בזירה הסורית והן במרחב הבינלאומי הכולל. אין ספק שזוועות חאלב ירבצו כצל כבד ומעיק על מורשתו של אובאמה, ואולי אף על מצפונו, ויהיו תזכורת מתמדת עבור האומה האמריקנית בזיקה להשלכותיה הרות האסון של מדיניות רופסת, פייסנית ורכרוכית, המועלת במחויבותה המוסרית והאסטרטגית להנהיג את המערכת הבינלאומית.

הוצאתם להורג של מאות אזרחים חסרי ישע במזרחה של העיר, הכתושה בידי כוחותיו של הנשיא אסד, היא תולדה ישירה של העובדה שבמשמרתו של הנשיא ה־44 התכחשה האומה האמריקנית לחובתה הבסיסית ביותר. המדובר בחובתה הבסיסית ביותר כמעצמת על. חובה זו אמורה היתה להיות מעוגנת בנכונותה להקרין עוצמה, ובין השאר, לעשות שימוש מושכל גם במנופי השפעה צבאיים. באופן ספציפי, העובדה שהנשיא התחמק - ובאופן מביש - מהבטחתו המפורשת להשתמש בכוח צבאי בספטמבר 2013 נגד משטרו הרצחני של אסד, לאחר שזה חצה את הקווים האדומים במישור הלוחמה הכימית, תרמה לא רק להתמשכותה של שפיכות הדמים בסוריה, אלא שינתה לחלוטין את משוואת הכוחות בין השחקנים המרכזיים בזירה הגלובלית. שכן, רוסיה היתה זו שנכנסה לתוך החלל שהותירה הנפקדות האמריקנית והפכה לכוח לוחם אווירי מרכזי במערכה.

בה בשעה הפיק ולדימיר פוטין את הלקח המתבקש מפשיטת הרגל של וושינגטון. חצי שנה לאחר שאובאמה התכחש בפועל להבטחתו להתערב בסוריה, סיפח הקרמלין, ב־18 במארס 2014, את חצי האי קרים. בכך ניתן האות ליוזמתה הצבאית המתמשכת של מוסקבה שנועדה למוטט את המשטר האנטי־רוסי שהוקם בקייב בפברואר 2014. כך הפכה, אפוא, הפגנת החולשה של הבית הלבן במישור הסורי לנקודת האל־חזור בכהונתו של אובאמה, שהחזירה את הדוב הרוסי מן הכפור אל קודקודה של המערכת האסטרטגית העולמית, וזאת על חשבונו של גוליבר המידרדר.

צילה של המלחמה הכושלת בעיראק לבטח ניצב לנגד עיניו של הבית הלבן כאשר נרתע מן האתגר הסורי. גם הסיכון הכרוך בהעברת מערכות נשק מתקדמות לידי קבוצת המורדים הפרו־מערבית היה בלתי מבוטל. ואולם, כל הזיכרונות, המשקעים והשיקולים הללו אמורים היו להיות בטלים בשישים על רקע מרחץ הדמים המתמשך, המוכיח עד כמה גדול הוא הפער שבין הרטוריקה הנשגבת של אובאמה ושל מזכיר המדינה שלו, ג'ון קרי, לבין הווייתה ומהותה האמיתית של מנהיגות. שכן מנהיגות הלכה למעשה היא דפוס התנהלות שאינו מהסס להתייצב חזיתית אל מול נציגיו של ציר הרשע והדמים, ושאינה רואה בנאומים נמלצים תחליף לפעולה נמרצת ואף כוחנית במקרה הצורך.

אפשר רק לקוות שתהליך הפקת הלקחים ממחדל מנהיגותי זה יחלחל גם לתודעתו של ברק אובאמה. אפשר גם להגדיר את הביקורת הנוקבת על מינויו של רקס טילרסון כמזכיר המדינה החדש כדמעות תנין חלולות. אחרי ככלות הכל, טילרסון יצר "תנאים של חיבה" עם הקרמלין בעקבות עסקאות שנשענו על עקרון ההדדיות, ולא על יסוד ויתורים חד־צדדיים מבית היוצר של ברק אובאמה.