יהודי אוסטריה התגייסו באופן מופגן לטובת יריבו של הופר, כולל שימוש בניצולת שואה בתשדירי בחירות
גם אם נשיאות אוסטריה היא תפקיד די סמלי - הכוח המעשי במדינה נמצא בידי הקנצלר - באירופה נשמו לרווחה לאחר תבוסתו של נורברט הופר בבחירות לנשיאות. הופר התקרב להיות איש הימין הקיצוני הראשון להפוך לראש מדינה באירופה מאז מלחמת העולם השנייה. הוא ניצח בסיבוב הבחירות הראשון, אבל רק כי בסיבוב הזה התחרו יותר מועמדי שמאל מימין. בסיבוב השני, בחודש מאי, הפסיד בפער קטנטן של 30 אלף קולות למועמד הירוקים אלכסנדר ואן דר בלן, לפני שבית המשפט החליט על בחירות חוזרת בגלל אי־סדרים. בסיבוב השלישי השבוע כבר ניצח ואן דר בלן בהפרש מכריע - יותר מ־7.5 אחוזים.
הופר הוא שיעור טוב למי שסבור שבקיצוניות פוליטית כלשהי באירופה טמונה איזושהי תועלת לישראל או ליהודים. הוא דובר קיצוני ביותר נגד האיסלאם, טוען כי לאיסלאם אין מקום במדינה ודורש שלאוסטריה תהיה אפשרות לפרוש מהאיחוד האירופי אם טורקיה תתקבל אליו. אבל הפוליטיקה האירופית מעגלית, ואם יש דבר אחד משותף שמנהיג הימין הקיצוני באוסטריה ימצא עם סביבתו השמאלית קיצונית של ג'רמי קורבין בבריטניה - הוא היחס לישראל וליהודים. זהו יחס עוין מאוד לישראל וניסיון מתפתל לטעון שאין לכך קשר לאנטישמיות.
עד כמה "מפלגת החירות" האוסטרית כיום היא אנטישמית? קשה לשפוט. אבל בין מייסדיה בשנת 1956 היו הרבה מאוד נאצים לשעבר, והרטוריקה של המפלגה מימי יורג היידר היתה אנטי־יהודית.
יהודי אוסטריה התגייסו באופן מופגן לטובת יריבו של הופר, כולל שימוש בניצולת שואה בתשדירי בחירות. באוסטריה זה כנראה הספיק; "ימין קיצוני" הוא עדיין ביטוי שמפחיד שם אנשים, והופר הרחיק לכת כשדיבר על "הרחבת סמכויות הנשיא". פרשנים דיברו, למשל, על תרחיש שבו הנשיא יפטר את הקנצלר על רקע קליטת מהגרים.
הופר בן ה־45 הוא "בן מחזור" של מנהיגי ימין קיצוני בכל אירופה - מארין לה פן מצרפת (בת 48), פראוקה פטרי (גרמניה, בת 41), ומתיאו סאלביני בן ה־43, מה"לגה נורד" באיטליה. מפלגות הימין בבריטניה ובגרמניה עשו את הפריצה שלהן בעיקר בפרלמנט האירופי בקבוצת ה־ENF. וזו האירוניה: הגוף חסר הסמכויות של האיחוד האירופי נתן את הבימה למפלגות ששונאות את האיחוד, בזכות שיטה יחסית ושיעור הצבעה הנמוך.
וכך יש קואליציה מוזרה: מרבית מנהיגי ה־ENF הביעו את תמיכתם בדונלד טראמפ בבחירות האמריקניות, אבל הופר, למשל, הציב דרישות להחזרת חלקים מאיטליה לידי אוסטריה. כך שקשה לדעת כמה הקואליציה הזו מעשית.
החשש העיקרי של הכוחות הפרו־אירופיים והשמאל־מרכז היה מסוגיית המהגרים. אוסטריה, בסולידריות עם גרמניה, קלטה כמות גדולה של מבקשי מקלט - כ־90 אלף באוכלוסייה של 10 מיליון. בשיא משבר הפליטים נרשמה עלייה גדולה מאוד בתמיכה במפלגת החירות, והשמאל שמר רק בקושי רב על ראשות עיריית וינה - עמדה שבה הוא מחזיק דורות, ובהפרש נוח.
אבל האירוניה היא שב־2016 הנשיא הנבחר ואן דר בלן, שדוגל באמונה במצב הקיים, מגיע ממפלגת הירוקים, ולא מהסוציאל־דמוקרטים. הוא פרש מהסוציאל־דמוקרטים, מגדיר עצמו "אנטי־קפיטליסט וכיום ליברל" ודיבר בצורה מובהקת בעד מקומה של אוסטריה באירופה. זה לקח טוב לשמאל, שמעיד כי עם מסרים ברורים גם הוא יכול לדבר אל ליבו של האלקטורט במערב.
שיעור נוסף מהפוליטיקה האוסטרית יכולים ללמוד בארה"ב, בישראל, בבריטניה, ולמעשה בכל מקום. הסוקרים באוסטריה דיברו על תיקו בסיבוב השלישי לנשיאות. הם כמובן טעו, אבל לפחות מדגם הטלוויזיה שהעניק 53.3 אחוזים לוואן דר בלן דייק כמעט לחלוטין - (53.8 אחוזים במציאות). אז אולי רשתות טלוויזיה בעולם צריכות לשקול מומחים אוסטרים לבחירות העתידיות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו