אבו מאזן מעכב מינוי יורש

דומה כי כדרכם של שליטים עתיקים, סבור אבו מאזן שהוא לא ימות וש"לי זה לא יקרה". מסיבות פתלתלות מעדיף ה"ראיס" אי פתרון, סכסכנות מבית והכרעה אחרי לכתו, ולכן הוא משבש מינוי סגן או מחליף לו. על רקע ריבוי המועמדים (כגון ג'יבריל רג'וב) והתסיסה, שואף אבו מאזן להציף בכינוסה של ועדת הפת"ח מועמד מטעמו בעיתוי שיבחר ופוסל ומכפיש מועמדים אחרים.

חוגים ישראליים מזהים בנסיבות אלה (ובנשיאות טראמפ) הזדמנות לחסל את אופציית המדינה הפלשתינית ולפרק את הרשות הפלשתינית. גורמים אלה סבורים שעל ישראל למנוע את כינוסה של ועידת פת"ח הקרובה, המחייבת נוכחות של כ־1,500 נציגים מעזה, מסוריה, מלבנון ומירדן, וזאת באמצעות שלילת אישורי הכניסה של הפעילים הללו לאיו"ש.

לשיטתם, מניעת כינוס הוועדה תרוקן את הארגון מתוכן, תסלים את אי ההסכמה בשורות פת"ח ותשבש את בחירת הנשיא הבא. מבחינתם, כינוס הוועדה ובחירת סגן לאבו מאזן עתה יאפשרו דווקא המשך הלחצים על ישראל להקמתה של מדינה פלשתינית, שתגבש את מיליוני ה"שבים" מהפזורה (ולו לשטחים בלבד) לכלל מדינה, תאיים הן על ישראל והן על ירדן ותשתלט, בסיוע מצרי (העוין את חמאס), גם על עזה.

אלא שהלגיטימיות של אבו מאזן הסתיימה מזמן וגרגירי שעון החול האישי של הראיס אוזלים אף הם. בשל התסיסה והפלוגתא סביב סוגיית היורש הקיימת כבר היום באש"ף, ברש"פ ובעיקר בפת"ח (שהוא ארגון הגג המרכזי), סביר כי אם יידחו הבחירות עד לאחר לכתו של ה"ראיס", יהפכו הפיצול והסכסכנות לכאוס נצחי.

לחשש הפלשתיני שישראל תמנע הגעת הנציגים שיבחרו את חברי המועצה המהפכנית והוועד המרכזי של פת"ח, נוסף החשש כי מצרים, ירדן או אפילו חמאס בעזה ימנעו את מעבר הצירים מגבולותיהם. מתברר שהמדינות הללו, מסיבותיהן, מאיצות את התהליך, ולמגינת ליבו של אבו מאזן ממליצות כמחליף לו דווקא על האיש שאותו הוא מתעב יותר מכל, מוחמד דחלאן הכריזמטי, הקונצנזואלי ובעל המעמד הערבי והבינ"ל.

לפני כחודש פגש אבו מאזן את פטרוני חמאס בטורקיה (ארדואן) ובקטאר. זהו, אולי, ההסבר לקולות הרציונליים הנשמעים מחמאס המוחלש בעזה באשר לאפשרות לפיוס לאומי ולאחדות עם הרש"פ באיו"ש. אלא שלצערו של אבו מאזן, תומך גם חמאס בדחלאן (שגורש בידיהם מעזה בהפיכת 2006).

אפשר להעריך כי בחירתו של טראמפ והיעדר היציבות האזורית - בעיקר לנוכח האסון בעיראק, בתימן ובסוריה, הפולשנות הרוסית והאיראנית, חששה של ירדן מהפיכתה למולדת חליפית לפלשתינים ("ווטן בדיל"), וכן איום הטרור האיסלאמי והאחים המוסלמים (מצרים) - צירפו גם את סעודיה ואיחוד האמירויות להכרה המשותפת שהעניין הפלשתיני מפריע להשתקמות ולהתארגנות האסטרטגית הערבית, בשיתוף ישראל, בעיקר מול איראן.

אבו מאזן נתון בבידוד גובר לנוכח תמיכת מדינות ערב בפיוס פנימי (בפת"ח) ולאומי (עם חמאס) וצידודן במינוי דחלאן כיורש (לצד אלטרנטיבות "זניחות" כגון נאסר אלקדווא ומרואן ברגותי). מי שנהנה מתמיכה ערבית היסטורית, דוחה עתה כל "מעורבות בענייני פלשתין הפנימיים".