זהירות, צבע טרי

הפרקט ביד אליהו תפור למידותיו של סימונה פיאניג'אני. בהתאם לתקנון היורוליג החדש, אין שם יותר צבע באזור הצבע, שנותר שקוף. עוד מיתוס שהרגו לנו בכדורסל האירופי. אבל אם תשאלו את המאמן האיטלקי של הפועל ירושלים - זה מתאים לו כמו פרמזן על פסטה איכותית. אני יכול לדמיין אותו שואל את עצמו, "וויי דו ווי ניד טו פליי אין דה פיינט?". ואכן, ירושלים העונה, כמו סיינה באמצע העשור הקודם, כמעט לא מפעילה את הגבוהים שלה.

מתחילת העונה אנחנו עוקבים אחרי כמות הכדורים שאמארה סטודמאייר מקבל באזור חצי מרחק ומטה. אתמול, כשמכבי ת"א מחליטה לא לרשום למשחק את מאיק צירבס, הסתמן כי ירושלים נהנית מעליונות כמעט מוחלטת בצבע, והציפייה היתה שהאיטלקי יעדכן תוכנה בהתאם.

ומה היה אמש? סטודמאייר קיבל 13 כדורים בצבע, כמות הרבה יותר גדולה ממה שהוא התרגל אליה. האפקטיביות היתה כפולה: גם שיא קריירה צנוע של 13 נק' בביצה הפרובינציאלית שלנו, וגם משך אליו את האש והיה חלק חשוב ב־70 אחוז של ירושלים מ־3 במחצית הראשונה.

המטרה העיקרית של ירושלים היתה להכניס סם הרדמה למשקה האנרגיה שמכבי נהנית ממנו בשבוע האחרון. המשמעות: שליטה מוחלטת בקצב, משחק איטי שלא נותן לצהובים לרוץ, לצופף את ההגנה סביב סוני ווימס עם הרבה עזרה מהגבוהים כדי להעלים את היעדר המאצ'־אפ ההגנתי נגדו, ואפילו לוותר על יציאה למתפרצות.

המחצית השנייה הזכירה זוג הורים שנלחמים כדי להרדים את הילד, וכל פעם משהו מפריע. פעם זו שלשה של די.ג'יי סילי, פעם זה דאנק מהדהד של ויקטור ראד. מצד אחד המבוגר האחראי יותם הלפרין, שבעצמו עדיין לא התעורר משינת החורף של העונה שעברה אבל תמיד מתעורר נגד האקסית, ומצד שני גיא פניני, הילד המופרע שתמיד מותח את הגבולות ורוצה לסחוט עוד כמה דקות של רעש ובלאגן. וכשהמבוגר האחראי יצא בחמש עבירות, כל חדר הילדים נדלק.

בסופו של דבר, כולם יוצאים מרוצים מהמשחק הזה. מכבי עברה בשלום שלושה משחקים רצופים, לאחר שאף אחד לא חשב שהיא תצליח לנצח בכולם. ירושלים הוכיחה, קודם כל לעצמה, שסף השבירה שלה לא כזה נמוך כפי שחשבה. סטודמאייר, שהגיע סוף סוף לליגה, הזכיר למאמן שלו שיש גבוהים בירושלים. גם כשהצבע שקוף.