הסיפור של הפשיעה בתחום החקלאות הרבה יותר גדול מעוד סיפור על שוד או על גניבה. מדובר בסיפור מאבקו של האדם על האדמה, מדובר בפגיעה בשורשים, בהתשת רוחם של האנשים עד שיוותרו על החיבור הפיזי למקום, ולכן הסיוע והגיבוי שהמדינה נותנת (או לא) למאבקם ההרואי של החקלאים על אדמתם משקפים ומייצגים את הערך של האדמה כפי שהמדינה רואה אותו. וזה הרבה יותר מכן או לא עמונה.
הדברים מתקשרים להודעתו של השר לביטחון הפנים גלעד ארדן, על החלטתו לאפשר לכל חקלאי לקבל רישיון לנשיאת אקדח (בכפוף כמובן להיעדר עבר פלילי ו/או רפואי רלוונטי), כדי שיוכל, נוסף על אמצעים אחרים שינקוט המשרד לביטחון הפנים, להגן על עצמו ועל רכושו. יש הרואים בכך הודאה לכאורה ב"אוזלת ידה של המשטרה", ולא היא.
ההגנה על האדמה צורכת הרבה יותר ממה שהמשטרה יכולה לתת, וזאת מסיבות שבהן די אם נמנה את יכולתה המוגבלת לפעול נגד מחוללי הפשיעה מתחום הרש"פ; הקושי למצוא "ראיות פורנזיות" שיובילו לחשודים ב"זירות העבירה", שאינן אלא שטחים פתוחים; מבחינת החוק, מדובר ב"עבירות זוטרות בחוק העונשין", ותיקים רבים נסגרים מחוסר עניין לציבור; הענישה המושתת על מי שנמצאו אשמים קלה, וכתוצאה מכך אין הרתעה (מתוך מרכז המחקר והמידע של הכנסת, פשיעה חקלאית בישראל, יוני 2015).
זה משאיר את האדם מול שודדיו. אז אם בסביבה רוויה בתושבים קריאה לעזרה עוד יכולה לעיתים לסייע, במקרה של החקלאי, הזמן שיחלוף עד שיגיע המענה לקריאתו, יעשה את ההבדל בין יש לאין. בין לראות שכר לעמלך לבין לאבד את עולמך. בין להיות או לחדול. וכשהחקלאי יחדל, תחדל אחיזתו באדמה. זה צריך להדאיג את כולנו, אבל זה לא.
"הפשיעה בחקלאות" היא מונח ערטילאי עבור מרבית אזרחי המדינה. סיפורו של חקלאי שנשדד, על פי מיטב כללי העיתונות, יגיע לידיעתנו רק כאשר "האדם נושך כלב". כך קרה כשלפני כשלושה חודשים חקלאי ממושב בית אלעזרי ירה בשודד והרגו, וכך, בינואר 2007, סביב פרשת שי דרומי, חקלאי מחוות בודדים בנגב, שנעצר לאחר שירה בחבורת שודדים שפרצו לחווה, הרג אחד מהם ופצע אחר.
השאלה אם יש להניח לאדם במצב המתואר לקחת את החוק לידיו, נענתה הן על ידי בית המשפט שזיכה את דרומי מהריגה, והן על ידי המחוקק ששינה את חוק העונשין, באופן שמגן מפני הרשעה פלילית על מי שמתגונן בנשק חם מפני שודדים. מענה נוסף צמח מלמטה. משני בחורים צעירים שהגו את אגודת "השומר החדש", שמגויסת ומגייסת את הציבור להגנה על החקלאי ועל אדמתו, אדמתנו.
קיצור הדרך בין החקלאי לנשק הוא אמירה ברורה של המדינה: אני סומכת על שיקול הדעת של האדם שמצמיח לנו לחם. שמחובר לאדמה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו