ויתחיל הפולמוס מחדש

השבת מתחילים מבראשית. בבתי הכנסת יחלו לקרוא את ספר התורה מההתחלה (אם לא עשו זאת כבר בשמחת תורה). ההרגשה המתלווה ללימוד מחדש של ספר התורה היא מורכבת. מצד אחד, הסיפורים מוכרים לרבים מאיתנו, אולי למדנו אותם כבר בגן, נבחנו עליהם בבגרות ושמענו אותם בבית הכנסת. אז מה עוד אפשר להוסיף? זה עלול לשעמם לקרוא שוב ושוב באותם טקסטים.

מצד שני, זו הרגשה נפלאה לדעת שאפשר להתחיל מחדש. ממש כמו שהתחלתי שנה חדשה אחרי יום הכיפורים בידיעה כי את העבר על כישלונותיו והישגיו אני משאיר מאחוריי, ועכשיו אני מבקש לעצב עתיד חדש טוב יותר. נראה שזה סוד לימוד פרשיות השבוע מדי שנה מבראשית: לגלות כי אפשר להתחיל שוב; לא רק בחיים האישיים והמשפחתיים, אלא גם בלמידת התורה.

במרכז הפרשה עומד סיפור הבריאה. ביטוי אחד חוזר פעמים רבות במהלך תיאור ששת ימי היצירה: "וירא אלוקים כי טוב" (בסיכומו של כל יום מימי הבריאה חוץ מהיום השני) עד שאנו מגיעים ליום השישי, שבו נכתב: "וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת־כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה־טוֹב מְאֹד". אם כן, העולם לא רק טוב אלא אפילו טוב מאוד. רבותינו אף הסבירו שדווקא ביום זה משתמש המקרא בביטוי "טוב מאוד" והציעו "כי מפני מעלת האדם הוסיף בו בשבח היצירה בו כי הוא טוב מאד". כלומר, העולם הוא טוב, אך יש בו יצירה ייחודית והיא המין האנושי המתעלה על הכל ביכולותיו ובסגולותיו.

לא עוברים פסוקים רבים והנה אנו נתקלים במשפט הבא "וַיֹּאמֶר השם אֱלֹקִים לֹא־טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ, אֶעֱשֶׂה־לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ". אם קיבלנו עד כה את הרושם שהעולם מושלם והאדם הוא טוב מאוד, מתברר שטעינו. הנה בא אלוקים ומעיד על כך שיש משהו אחד בעולמו שאינו טוב, וזאת בדידות האדם. הקורא משתאה פעמיים. חשבנו שהכל טוב ולפתע אנו רואים שאין הדבר כך. זאת ועוד, הרי קראנו בסוף הפרק הקודם "וַיִּבְרָא אֱלֹקִים אֶת־הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם". נאמר במפורש שאלוקים ברא את האדם זכר ונקבה, לאחר מכן בירך אותם בפרייה ורבייה וכיבוש הארץ, וכעת אנו נוכחים לדעת שהאדם נברא לבדו, בודד, ובמצב לא טוב, ועכשיו הוא צריך לחפש לו עזר כנגדו. יש מרבותינו שפירשו כי אכן התיאור של "זכר ונקבה בראם" היה בבחינת עיקרון שיתבאר בהמשך הסיפור, ואכן האדם נוצר לבד ורק אחר כך נברא לו העזר ורק בסוף נאמר שהכל טוב מאוד, אך פשטות המקרא אינה מורה כך.

ייתכן שיש להבין את הפסוקים באופן הבא: התיאור "טוב מאוד" של העולם מציג את נקודת המבט האלוקית עליו. אכן מידיו של אלוקים יצאה יצירה מושלמת, של טבע מדהים ביופיו, של חיות, ציפורים, עצים ופרחים בשפע של צבעים וגדלים. גם האדם משתלב לו במגוון זה של הטבע ובכך הוא עונה להגדרה טוב מאוד. ייתכן כי אפילו הזוגיות שלו נבראה איתו כחלק מעולם הטבע הבנוי מזוגות. אלא שעבור כל היצורים שלמות היצירה היא מימוש של זהות, אצל המין האנושי זו רק תחילת הדרך.

נקודת המבט של האדם היא הפוכה מזו של כל היצורים. האדם נברא מהותית לעולם "לא טוב" שדורש תיקון. זהו עולם שבו ההתקדמות והבנייה הן מהות קיומו. ה"לא טוב" של המין האנושי קריטי להבנת תפקידו.

בניגוד לעולם השלם שמילא את ייעודו בעצם בריאתו, האדם מתחיל את תפקידו בהכרה שמבחינתו הוא נברא לעולם לא טוב, ולכן הוא צריך להשלימו.

תחילתו של התיקון במקום הקיומי ביותר למין האנושי - בניית זוגיות. לא די לנו בכך שהם נבראו זכר ונקבה כשאר בעלי החיים; האדם זקוק לבניין משפחה של "עזר כנגדו", בניית עולם משותף שמושתת גם על בסיס של הבדלים ומחלוקות ומתוך כך יוצר מציאות חדשה. ה"לא טוב" של בדידות האדם מגדיר את המשימה המרכזית שאליה הוא נקרא: לחשוף את הטוב שבהקמת המשפחה כחלק מבניית עולם טוב יותר.

שבת שלום.