רוסיה־ארה"ב: מלחמה קרה "לייט"

בנאום "מסך הברזל" המפורסם שנשא באוניברסיטת פולטון שבארה"ב, הזהיר ווינסטון צ'רצ'יל את העולם בפני כוונותיה התוקפניות של רוסיה הסובייטית - אות לתחילת המלחמה הקרה בין הגוש המזרחי בראשות מוסקבה לבין העולם החופשי בהנהגת ארה"ב. האם אנחנו עדים כעת למהדורה חדשה?

לכאורה יש קווים מקבילים בין התנהגות בריה"מ לזו של רוסיה של פוטין, אך גם הבדלים ניכרים. ראשית, מעמדה של רוסיה היום, חרף התקדמותה בתחומים רבים בשנים האחרונות, אינו משתווה לעוצמה הגיאופוליטית והצבאית שהיתה לסובייטים אז. שנית, אם בתקופה הקומוניסטית מניעיה של מוסקבה, לפחות למראית עין, היו גם אידיאולוגיים והתבטאו, בין השאר, במאמץ הנואל לשכנע את העולם (ואולי גם את עצמם) שהמודל הכלכלי הקומוניסטי עדיף משיטת הכלכלה החופשית, הרי האידיאולגיה שמדרבנת את הנהגת רוסיה הנוכחית היא להחזיר לה את מעמדה כמעצמה מובילה לצד ארה"ב, גם במחיר עימות מתמשך עימה.

במלחמה הקרה אכן היו כמה מקרים שבהם היתה עלולה להפוך ל"חמה" - מלחמת יום הכיפורים, ההסגר הסובייטי על ברלין ומשבר הטילים בקובה - וגם היום קיים מימד צבאי מרומז כנוכחות הצי הרוסי המוגברת בים התיכון, הצבת טילים רוסיים בנמל טרטוס והידיעה הטרייה על התרגיל הצבאי המשותף בין רוסיה למצרים (בשעה שהאחרונה ממשיכה ליהנות מסיוע צבאי אמריקני נדיב). אך כל זה טרם הפך לאיום מלחמתי של ממש, ויש להניח שגם ברוסיה מודעים לעליונות הצבאית המוחלטת של אמריקה.

הדוברים משני הצדדים חלוקים ביניהם באשר לסיבות שגרמו להידרדרות ביחסי הצדדים. בעיני המערב המפץ אירע ב־2014 בעקבות הפעילות הרוסית באוקראינה וסיפוח חצי האי קרים, בעוד לגירסת מוסקבה המערב פוגע בכבודה של רוסיה לאורך עשרות בשנים ובאופן מעשי פועל לצמצום מעמדה במקומות שמאז ומתמיד ראתה כמבואה הקדמית או החצר האחורית שלה: הארצות הבלטיות, הבלקן, גאורגיה, מדינות במרכז אסיה, וכמובן, אוקראינה שבבירתה קייב נולדה ההיסטוריה הרוסית כולה.

המזרח התיכון מילא תפקיד מרכזי ביותר במלחמה הקרה ההיא וכן בעימות הנוכחי, אך בהבדלים יסודיים. רוסיה הקומוניסטית, ובפרט בתקופת סטלין, ראתה בציונות, בצורה חולנית, אויב שסיכן את עצם קיומם של המשטר והאידיאולוגיה הקומוניסטיים. נוסף על כך, ישראל, שדוד בן־גוריון הציב חד־משמעית במחנה המערבי, גם הפכה שלא מרצונה לגורם מרכזי במשחקי הכוחות במזרח התיכון, כשבריה"מ מילאה את תפקיד הפטרון הפוליטי והצבאי של העולם הערבי הרדיקלי, כולל הפלשתינים, ואמריקה - את זה של מגינת ישראל. פרק זה הסתיים בניצחונם של ישראל והנשק האמריקני במלחמת יום הכיפורים ובהחלטתו של נשיא מצרים סאדאת לחבור למחנה האמריקני (אף שלארגוני הטרור הפלשתיניים המשיכו מוסקבה וגרורותיה להעניק סיוע גם אחר כך).

בעימות הבין־מעצמתי הנוכחי במזרח התיכון השתנו היוצרות - הן לגבי ישראל שרוסיה של פוטין מקיימת עימה יחסים תקינים ואף ידידותיים, והן מבחינת השחקנים השונים בעולם הערבי והאיסלאמי. גורם נוסף: המדיניות של ארה"ב, שאיפשרה לרוסיה למלא תפקיד יותר ויותר פעיל באזור ובסוריה בפרט. עד עכשיו מציאות זו לא פגעה ביחסי ירושלים ומוסקבה ולא ביכולתה של ישראל לפעול צבאית נגד הגורמים המסכנים את ביטחונה, וישראל עומדת על כך שמצב זה לא ישתנה.

מדאיגה יותר היא ההתפשטות של איראן באזור, שלגביה נראה לעיתים שאמריקה ורוסיה מתחרות ביניהן על הידוק הקשרים עימה, כשוושינגטון מתעלמת מההפרות בנושא הטילים ומתפקידה כבעלת בריתו הראשית של הנשיא אסד, ואילו רוסיה משתפת פעולה עימה לא רק בסוריה אלא גם בנושאים כגון אנרגיה גרעינית ("לצורכי שלום") ואספקת טילים להגנה אווירית. אלה הם, אפוא, פני "המלחמה הקרה" הנוכחית. ישראל תמשיך לעשות כל מאמץ כדי שגלי המלחמה הזאת יעברו מעליה ללא פגע.