האסתטיקה במרכז: על הארלם גלובטרוטרס

השריקה הזו לא משקרת. כששחקני הארלם גלובטרוטרס עלו לפרקט בהיכל מנורה נשמעה ברקע שריקת הג'ז המוכרת, "SWEET GEORGIA BROWN" של בן ברני מ-1925, שהפכה לסמל הזיהוי של קבוצת הלהטוטנים. בבת אחת המוזיקה הזו מחזירה את הצופים (במיוחד המבוגרים שבהם) אחורה עשר-עשרים-שלושים שנה. לכל אחד יש את הפעם הראשונה שבה ראה את הטרוטרס.

נוסטלגיה היא הנכס הגדול ביותר שיש למותג בן 90 שנה. ואכן, סיבוב ההופעות הנוכחי של ההארלם גלובטרוטרס, קבוצה שהחלה את דרכה דווקא בשיקגו ב-1926, כולו בסימן התרפקות ומחווה: מגופיות מחווה לגופיה האורגינלית של הטרוטרס שאותה לובשים השחקנים במחצית הראשונה, ועד אזיכור תכוף של מרקיז היינז, שהלך לעולמו לפני שנה וחצי וסיבוב ההופעות מוקדש לזכרו.

סגל השחקנים כולל את קריס "היי-לייט" ברוטון – הליצן הראשי בחבורה ושועל ותיק בקדנציה הזו של הטרוטרס, אך גם את פטימה "TNT" מדוקס – חיזוק נשי ואנרגטי לחבורה. זה מתחיל במעגל חימום מסורתי על עיגול החצי, כשכל אחד מהשחקנים מבצע להטוט תורן, נמשך במשחק עם זריקות מ"נקודות חמות" במגרש ששוות ארבע נקודות, ומגיע עד לתרגיל הידוע שבו חמשת שחקני הטרוטרס נעים בשמיניות על ההיי-פוסט, משגעים את היריבים – "וורלד אול סטארס" – שכרגיל אינם אלא ניצבים בהצגה.

ההארלם גלובטרוטרס היו תמיד תופעת קיצון לאהבת המשחק: הם מממשים את מה שכל שחקן כדורסל חובב או מקצוען חולם לעשות – לשים את האסתטיקה והיופי של המשחק במרכז העניינים. כשאין חוקים, והיריבים הם "רעים" שתמיד יפסידו, אפשר להתרכז בהטבעות וירטואזיות ובמחוות של הומור כלפי הקהל. במובן מסוים, ההארלם הם ייצוג מוזר של כדורסל אוטופי. הם התאטרון שנמצא בקצה הבלתי מושג של הספורט.

לא בטוח שבעידן סופר-טכנולוגי שמגדל כדורסלנים מקצוענים עם יכולות אתלטיות חריגות, יש להארלם גלובטרוטרס זכות קיום כאטרקציה לוליינית. אבל זה בסדר. אנשים – מבוגרים וילדים כאחד – אוהבים את הקבוצה הזו לא בזכות ההטבעות, סיבובי הכדור על האצבע והכדרורים תוך כדי גליצ'ים על הפרקט – אלא כי היא מעוררת בהם געגוע לעבר, וגם לעתיד – ליום שבו הם יתמזגו עם הכדור הכתום לכדי תצוגת כדורסל מושלמת.