יום כיפור: לדבוק בבחירה שלנו

אני לא מכירה סביבי נשים שלא חוו את ההתלבטות הבאה: האם לחזור לעבודה אחרי חופשת הלידה? איך אפשר להשאיר עולל בן שלושה חודשים בידיה, טובות ככל שיהיו, של מטפלת פרטית או במעון? האם כדאי שאחזור לעבודה? אולי עדיף שאשאר בבית? והמסקנה הבלתי נמנעת: למה אני חושבת רק על עצמי ולא על הקטנצ'יק? אני אמא מזעזעת. וכך רגשות אשמה ונקיפות מצפון תמידיות מלווים אותנו כשאנחנו נפרדים מהם בבוקר, כשמגיעה השעה 14:00 והפקרנו אותם לחסדי הצהרון, ובשעה 15:15, כשיצאנו עשר דקות מאוחר מדי מהעבודה, רצות כל עוד רוחנו בנו כדי לאסוף אותם מהמסגרת האיומה (עבורנו) והנהדרת (עבורם), שהכנסנו אותם אליה רק כדי להצליח לפרנס אותם ולהיות אנחנו.

ובכן, הגיע הזמן לחשבון נפש אמיתי ונוקב. למה אנחנו טורחים לדבוק ברגשות האשמה? במה הם משרתים אותנו? האם הורה שיש לו רגשות אשם הוא הורה טוב יותר? נולדנו לעולם נפלא. אפשר לעשות בו הכל. להיות בו בזמן בכמה מקומות, אפשר להגיע בו רחוק מאוד, עד קצה העולם, בלחיצת כפתור.

אמנם נשארנו מוגבלים פיזית בלי יכולת להתפצל לשתי אסיפות הורים בו בזמן ונעדרי האפשרות להיות גם בישיבה חשובה בעבודה וגם לאסוף את הילדים בזמן. אז מצאנו פתרון: רגשות האשמה מאפשרים לנו להיות בשני מקומות גם יחד. גם לאכול עוגה, וגם להצטער על כך תוך כדי האכילה. גם לעבוד בלי לראות את הילדים שום יום, וגם להצטער על כך באמצע הפסקת קפה במשרד. רגשות הצער "מבטלים" את המעשה, וכך, באורח נס, אנחנו נמצאים בשני מקומות בו בזמן. עסוקים בלהציג גרף מול עשרות אנשים בישיבה, ותוך כדי נמצאים ב"רגשות אשמה" על נבצרותנו מעמדת הנדנדה בגן השעשועים.

נכון, כל בחירה היא ויתור. ללכת לאסיפת הורים של כיתה ב' 1 באותו הזמן שבו מתקיימת גם אסיפת ההורים של כיתה ה' 2 זו בחירה באחד על פני האחר. בחירה להישאר בבית כשבן הזוג לא נמצא היא ויתור על יציאה עם חברות שחוגגות באותו הערב. בחירה להתקשר לאמא היא בחירה לא להתקשר לאדם אחר באותו הרגע. כשאנחנו בוחרים ללכת למקום עבודה אינטנסיבי, אנחנו מביאים בחשבון את מכלול האפשרויות שעומדות בפנינו: אפשר להישאר עם הילדים בבית, אפשר לעבוד במשרה חלקית, אפשר לעבור לגור קרוב למקום העבודה וכן הלאה.

ברגע שביצענו את הבחירה, עלינו להיות שלמים איתה ולשמוט את האפשרויות האחרות. לא בחרנו בהן עתה, אולי נבחר בהן מתישהו בהמשך. כרגע, מול מכלול הכלים שבידינו, זו הבחירה שלנו. אולי נחליט בעוד חודש או שנה שיותר טוב לנו להחליט אחרת. אבל אסור לבטל את ההחלטות ואת הבחירות שלנו ולטבוע בתוך יגון רגשות האשמה. הם לא הופכים אותנו לאנשים טובים יותר, ורק מותירים סביבנו עולם שבמקום הורה שמח - רואה הורה אכול, במקום עובד נהדר - מקבל עובד מדוכא.

יום כיפור התשע"ז, הגיע הזמן להתפלל להיות מסוגלים לבצע בחירות נכונות, לבחון אותן מחדש בכל עת ולבחור מחדש בחיים ובשמחה.