אוקראינה וישראל: בין עבר לעתיד

שתי סדרות אירועים התקיימו לאחרונה באוקראינה, ושתיהן עסקו בעבר היהודי שעיצב את תולדות עם ישראל במאה ה־20. בעיר אודסה, שלחוף הים השחור, חגגו את המורשת הענפה של ולדימיר (זאב) ז'בוטינסקי, סופר, הוגה דעות ומדינאי מן הגדולים שקמו לעם היהודי בדור התקומה. ואילו בקייב ציינו 75 שנה לטרגדיה בבאבי יאר - טבח רבבות מיהודי העיר בגיא ההריגה הנוראי, שהפך לאחד מסימני ההיכר של השואה.

1.5 מיליון יהודים - רבע מכלל קורבנות השואה - נרצחו באוקראינה. שלטונות המדינה אוהבים להזכיר כי בערך 2,500 אוקראינים הוכרו כ"חסידי אומות העולם" על חלקם בהצלת יהודים, אך מעדיפים לשכוח שבהרבה מקרים נדרש היה להציל יהודים לא רק מפני גרמנים, אלא אף מפני עוזריהם האוקראינים. נכון שגם ביתר המקומות שנכבשו על ידי הנאצים נמצאו מקומיים שסייעו בריכוז היהודים, בהסגרה ואפילו ברציחות. אבל באוקראינה תפקיד המסייעים היה גדול במיוחד, ואין מנוס מלקבוע שמרביתם פעלו נגד היהודים מרצון ולא מתוך כפייה. לא במקרה היו עיירות וערים שבהן התושבים החלו לטבוח ביהודים עוד לפני שהיחידות הגרמניות התקרבו.

נשיא אוקראינה פטרו פורושנקו עשה כברת דרך ארוכה לעומת קודמיו ואזר אומץ להזכיר גם את הפשעים של בני עמו, ולא רק את מעשי ההצלה. עם זאת, שורת האירועים לזכר קורבנות באבי יאר נוצלה על ידי בכירים אוקראינים כדי להבליט בעיני העולם את מר גורלה של אוקראינה המודרנית, הנאלצת להתמודד מול ניסיונות ההשתלטות של רוסיה. לפעמים העברת הדגש אל האקטואליה היתה חסרת טעם לחלוטין ואפילו גבלה בזילות השואה. הערתי על כך לנשיא האוקראיני, ומצאתי אצלו אוזן קשבת. כמה שעות לאחר מכן, בנאומו בגיא ההריגה עצמו, פורושנקו גינה גם את ממשיכי דרכם העכשוויים של הנאצים, את אלה ששואפים לחסל את ישראל ופועלים נגדה מתוך אותה שנאת עולם ארורה.

הנשיא אף הביע באוזניי התפעלות מגדולתו של ז'בוטינסקי, והוא לא היחיד. בעצם, רגשי ההתפעלות וההערצה ליוו את כל מהלך "ימי ז'בוטינסקי באודסה", שאורגנו על ידי שגרירות ישראל, ארגון ה"נתיב" ומכון ז'בוטינסקי. מסתבר כי דמותו של ראש בית"ר ממשיכה לפעום בקרב תושבי אודסה. פרופסורים מקומיים חוקרים את מורשתו, צעירים מתגאים בכך ש"צמח אצלנו מנהיג ענק" ומדריכי טיולים לא מפספסים אף מקום שבו דרכה לפני מאה ויותר שנים רגלו של מייסד הציונות הרוויזיוניסטית. דמותו המרתקת הפכה עבור אוקראינים רבים למושא לגאווה. הערצה לז'בוטינסקי מזינה גם את ההערצה הכללית לישראל שמורגשת באודסה ובקייב. להערכתי, יש בכוחה ליצור דבק חדש לגמרי בין ישראל לאוקראינה. בלי לשכוח את השואה, כמובן.