לפי שעה, אין פרטנר

כרגיל, כושר נאומו של בנימין נתניהו בעצרת האו"ם היה בלתי רגיל; וכרגיל אבו מאזן רטן והכפיש והגיע כדי גיחוך כאשר שב והעלה את האפשרות לתבוע את בריטניה על מתן הצהרת בלפור, שמלאו לה 98 שנים ו־10 חודשים. אין התיישנות בספר החוקים הפלשתיני?

שני הנואמים לא הצעידו לחידוש המשא ומתן המדיני. ישראל אינה יכולה להתייחס ברצינות לנשיא הפלשתיני שמפאר ומרומם ומקלס שאהידים, והפלשתינים אינם מסוגלים לקרב אל שולחן המשא ומתן בלי פיקדון ישראלי ממשי־משהו וסמלי מאוד בנושא ההתנחלות.

נכון אמר רה"מ כי הסכסוך לא נולד עם ההתנחלות ואינו מתקיים בגללן. אבל העולם שולל אותן כמעט בקונסנסוס, ובכך הבהירו שני הפרטנרים כי אין לפי שעה פרטנר.

אילו נמצא במאי מקצועי להצגה השנתית באו"ם היה הופך את סדר הנאומים. מפני שצופה מכוכב־לכת אחר היה מיטיב להבין את הדברים אילו שמע בחלק הראשון את תיאורו של נתניהו כי העולם מגלה יותר עניין בישראל ובכלכלתה ובטכנולוגיה שהיא מציעה ובמים שהיא מזרימה, ובתרומתה הביטחונית לבלימת האיסלאם הקיצוני לסוגיו; ואז גם היה מבין טוב יותר כי זה בדיוק מה שמדיר שינה מעיניו של אבו מאזן, שמא העולם – אפילו הערבי והמזרח-תיכוני בכללו – מעוניין במה שיש לישראל להציע, ורק כמצוות אנשים מלומדה בסכסוך עם הפלשתינים.

נתניהו הסיט את הסכסוך עם הפלשתינים לשולי נאומו. בממשלתו אין רוב לנכונותו המוצהרת לתמוך ב"שתי מדינות לשני עמים". אך מי ששומע את אבו מאזן מבין כי אילו גם היה רוב כזה בממשלת ישראל לא היה לה שותף ברמאללה. אבו מאזן לא ייענה להזמנה לנאום בכנסת, ולא יארח את נתניהו ברמאללה.

גם שני מהלכים שעלו השבוע באו"ם סותרים אחד את השני, ואחריתם רחוקה. נתניהו רואה את העניין הגובר בישראל וצופה בוורוד כי האו"ם עתיד לשנות את יחסו הנואל כלפיה; ואילו אבו מאזן מייחל למימוש האזהרות שמשמיעים אישים כברק אובאמה ובאן קי מון באוזני ישראל כי היא מובילה את עצמה לבידוד בינלאומי, לאין מוצא.

איש אינו יודע מה המתווה הנכון, ואם הוא יתקיים גם לאחר סיום הלחימה בסוריה ומיגור דאעש. בינתיים הכל דיבורים.