בחינה יסודית של החבילה החדשה של סיוע ביטחוני, שחתמה וושינגטון עם ירושלים, מצביעה על כך שמדובר בשדרוג משמעותי של הברית האמריקנית־ישראלית, ובציון דרך חשוב במסלול התפתחותה והתרחבותה של שותפות זו. ניתן לפרוט את ההסכם למרכיביו הספציפיים ולנהל דיון פרטני על כמה מנדבכיו והיבטיו, אך אסור שהוויכוח יאפיל על חשיבותו המופלגת המשקפת, מעל לכל, את עוצמתה והיקפה הרחב של תשתית התמיכה בישראל, הקיימת ברבדים רחבים של הציבור האמריקני ושל נציגיו בקונגרס.
תשתית זו מעוגנת הן במסכת עשירה ורבת פנים של התייחסויות וזיקות תרבותיות, ערכיות ואידיאולוגיות המזדהות עם ישראל, שהעניקו ומעניקות לה תנאים של חיבה והבנה, הרוויים ברצון טוב בקרב החברה האמריקנית, והן במכלול עשיר לא פחות של תפיסות והערכות (גם בחוגי הממשל), הרואות בישראל נכס אסטרטגי ממדרגה ראשונה. זאת, בתוככי סביבה עמוסת חוסר יציבות, אתגרים ואיומים על ביטחונה הלאומי של האומה האמריקנית. על רקע מסד מוצק זה של אמפתיה והזדהות עם השותף הישראלי, אין זה מפתיע, אפוא, שחרף יחסיו הצוננים עם רה"מ נתניהו, החליט הנשיא אובאמה לא להעמיד בסימן שאלה נדבך כה מרכזי באתוס האמריקני, וכך להימנע גם מעימות קשה עם הלכי רוח מושרשים בציבור בארה"ב (העלולים להכביד עוד יותר על מירוצה לבית הלבן של מי שסימן כיורשתו, הילארי קלינטון).
התולדה הבלתי נמנעת מכך היתה חבילה מוגדלת של הסיוע למשך עשור, שהיקפה (38 מיליארדי דולרים) בולט באופן דרמטי בהשוואה לקיצוצים שביצע הממשל בתקציב הביטחון האמריקני בשנים האחרונות. מבחינה זו ניתן להגדיר את ההסכם כקו פרשת מים בתולדותיה של השותפות האמריקנית־ישראלית, שאינו נופל בחשיבותו מצמתים אסטרטגיים מרכזיים במהלך עיצובה, מיסודה ושדרוגה, דוגמת החלטתו של הנשיא ג'ון קנדי, באוגוסט 1962, לספק לישראל טילי קרקע־אוויר מדגם הוק (שהיתה המערכת המתקדמת הראשונה שנמכרה לישראל), ודוגמת הרכבת האווירית לישראל, שהפעיל ריצ'רד ניקסון במלחמת יום הכיפורים. אלה היו רק מקצת מן האירועים המעצבים שהובילו את בעלת הברית האמריקנית במסלול הידוק והעמקת הקשר הביטחוני עם ירושלים. מסלול זה עלה בשבוע שעבר למפלס חדש, המאשרר ומעצים את חשיבותם של היחסים המיוחדים והייחודיים השוררים בציר האמריקני־ישראלי, ובה בשעה מעניק להם רשת ביטחון היצוקה מפלדה.
בראייה זו, מתגמדות לחלוטין מה שמצטיירות, לכאורה, כנקודות התורפה של חבילת הסיוע. זאת, מה גם שבניגוד להיקפו המוסכם והמשוריין של הסיוע, לפחות חלק מהן, המותנות בפרשנותם העתידית של השותפים להסכם, עשויות להישאר על הנייר בלבד. כך, למשל, זכתה כבר ישראל לפיצוי מיוחד בגין הנזקים שנגרמו לה בעטייה של מלחמת המפרץ הראשונה בהיקף של 650 מיליון דולר. במרחב המזרח־תיכוני הסוער, בהחלט ייתכנו מקרי חירום נוספים, שבהם תהיה הצדקה לבקשתה של ישראל לקבל סיוע נוסף חריג מהקונגרס. בסיכומו של דבר, בה בשעה שחלק ממוקדי המחלוקת והביקורת על ההסכם עשויים להישאר ברמה התיאורטית, נקודות האור שלו עתידות להקרין חום וביטחון ארוכי טווח על ההוויה הממשית של יחסי ארה"ב עם ישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו