געגועים לליגת הכדורסל

1. הקיץ נטול הכדורסל עומד להסתיים, כי הכדורסל באולימפיאדה לא הרווה את הצמא, נבחרת העתודה מרגישה רחוקה כל כך והשידורים האינטרנטיים של הפועל ירושלים במתנ"סים באיטליה נרקומניים מדי. הסגלים של קבוצות ליגת העל כמעט סגורים, שיטות המשחק מוטמעות, הכימיה מתחילה לשלוח נוירונים של חיבור ואפילו הגרלת משחקים כבר יש.

בעוד כחודש הפרצופים המוכרים יתערבבו עם החדשים, עד שגם אלה יהיו מוכרים, אלא אם כן ייתקלו בטרמינל 3, שיפיל אותם לתוך מושב במטוס מוקדם יותר ממה שתיכננו. הגעגועים אל הליגה הם ברמה הכי בסיסית, כי זו הליגה הישראלית, שלנו, גם אם היא מוצפת זרים, ולא בגלל רמתה או בגלל חוסר הידיעה על גורל האלופה. הגעגוע אליה נובע רק בגלל עצם היותה משוחקת.

החיים עצמם והמשחק עצמו, כשמאחורי הפינה מחכה מאבק הענקים בין ירושלים למכבי ת"א, וכבר עכשיו אפשר לבכות שזו לא סידרה של הטוב מחמש בגמר הפלייאוף. 

בתווך מכבי ראשל"צ מתעקשת שהיא האלופה, הפועל ת"א מקווה להיחלץ מהאופוריה שהיא תקועה בה ממשחק מספר חמש בסידרה מול ירושלים, ומכבי חיפה מראה שג'ף רוזן הוא סוג של אלי טביב בהתנהלות, אבל גם בטביעת העין. 

2 בין כל הידיעות על ההחתמות חסרים כמה שמות, כמו יובל נעימי ומורן רוט, שחקנים שנחשבו לחלק טבעי מהליגה כמו סולמות שבדיים באולם התעמלות. אבל רוט שוחרר מהרצליה, במה שכנראה ייגמר בבית משפט, ולאחר שהקריירה שלו תפסה כיוון של חיי נוודות אינסופיים, תלוי הצעות אטרקטיביות ופיננסיות שאי אפשר לסרב להן. עכשיו הוא חזר לעמדת האנדרדוג שאותה הוא מכיר כל כך טוב. מהשירות הצבאי המאתגר, הטיפוס במעלה הליגות והצורך להוכיח את עצמו כל פעם מחדש, רוט במצב אידיאלי להציל ג'וב של מאמן מתנדנד או קבוצה מקרטעת. 

נעימי, לעומת זאת, קיבל החלטה אסטרטגית ואמיצה שהוא אינו מוכן לעבור עונת סיוט כמו שעבר בנס ציונה (ושהיא במקביל עברה איתו), ובינתיים מעדיף לערוך אימונים אישיים, לסרב להצעות של מקומות 12-5 ולחכות להצעה מקבוצה עם תאוות תארים או מחו"ל. 

יש שיאמרו שיש דיסוננס גדול בין הצורה שבה נעימי רואה את עצמו ובין איך שהוא נתפס על ידי קהילת הכדורסל, אבל אמרו את זה עליו גם כששיחק בראש העין והגיע דרך גבעת שמואל ואשקלון להפועל ירושלים ולחוזה במכבי ת"א. 

כמו רוט, נעימי בנה את עצמו דרך הציפורניים, הפה והפיק אנד רול. שניהם ייוותרו עם התהייה - האם קריירה של כדורסלן, כשהיא מגיעה לשיאה, מודעת לעובדה שהיא בשיאה? ולו היתה יודעת, האם היתה מאריכה את הרגע, לוקחת עוד נגיסה, עוד נגיעה, עוד זיכרון?

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו