האמון שלנו הוא הכנפיים שלהם

היום אנחנו שולחים את הילדים שלנו למסגרות שלהם, ובעצם - מה באמת חדש? רובם לא מתחילים שום דבר שאינו מוכר, אפילו רוב המורות נשארו. רובם לא החליפו בית ספר, ואפילו לא מידה בחולצות האחידות. אבל הקלסרים חדשים, הקלמרים גם, ואין שברי חידודים פזורים בתוך הקלמר. הצבעים חדשים, שמלתם לגופם. והציוד הכי חשוב ששמנו להם היום בתיק, בכיסים ובלב - הוא האמון בעצמם ובסביבה, האמון בנו, האמון שלנו.

הענקנו לילדים את הידיעה שהם יוכלו להגיע לכל מקום שירצו, ויצליחו בכל מה שיבחרו, אם רק ינסו וירצו באמת. לפעמים מתן האמון הזה מבלבל ועלול לתת תחושה שאולי לא אכפת לנו. אבל האמת היא שאכפת מאוד, השאלה היחידה היא – איפה אנחנו עושים את הבחירה, באיזה שלב, ומה קורה אחרי שהכרענו.

כשהולכים לבחור מקצוע עושים את כל ההתלבטות לפני תחילת הלימודים, בודקים מה הכי מתאים לנו ללמוד, איפה הכי טוב לנו לעשות את זה, ומכריעים. כשאנחנו מתלבטים איפה לגור, אנחנו בודקים היטב ומקבלים החלטה. לא מחליפים לימודים באוניברסיטה בכל חודש כשהמרצה עיצבן אותנו, לא עוברים דירה בכל פעם שלא מפנים את הגזם. מחליטים, ונשענים אחורה, נותנים לבחירה שלנו לעשות את העבודה.

איכשהו, כשאנחנו שולחים ילדים למערכת החינוך, אנחנו שוכחים את הבחירה שלנו ומעדיפים לנהל הכל בעצמנו. אנחנו יודעים בדיוק איך ללמד, מה בדיוק צריכה להיות המערכת, מי המורים שאמורים ללמד את הילדים שלנו ואיך ייראה סדר היום. אנחנו מביעים את דעתנו על כל אירוע שהתרחש בכיתה, על המוסיקה של הצלצול ועל הצבע של הווילונות. ובכן, הגיע הזמן שנפסיק עם זה.

כשאנחנו שולחים את הילדים שלנו למסגרת, זה נעשה אחרי שבדקנו אותה היטב והגענו למסקנה שהיא הטובה ביותר עבור הילדים שלנו. בנקודת ההחלטה הזו אנחנו חייבים לעצור ולתת אמון מלא. המשמעות של אמון מלא היא מרחיקת לכת: כשהילד שלנו, יציר כפינו, בשר מבשרנו, נקלע לאיזה קושי בכיתה, אנחנו מוכרחים לתת אמון למרות האתגר וכאבי הבטן. אמון בילד – שיידע להיות אחראי למעשיו ויוכל להתמודד עם כל מה שייקרה בדרכו, ואמון במורים ובמנהלים שיידעו להתמודד איתו ועם חבריו. האמון שלנו הוא הכנפיים שלהם.

תנו להם להיות, תנו להם לחיות. אנחנו צריכים לחבק אותם באהבה, לא בחנק. לתת להם לעוף כשהם יודעים שיש מתחתם רשת ביטחון, אבל הם לא זקוקים לה. נתנו להם כלים נהדרים, לימדנו אותם את כל מה שאנחנו יודעים, מאמינים וחולמים. עכשיו הבמה שלהם, והם יוכלו לעשות הכל אם יידעו שאנחנו סומכים עליהם בעיניים עצומות.

הם יבדקו גבולות, הם ינסו אותנו והם גם ייפלו: "שבע ייפול צדיק וקם" – רשע נופל ולא קם יותר. צדיק נופל שוב ושוב ושוב, אבל קם ולא מתייאש. אבל ככה לומדים, הם ייפלו, והם יקומו. הם יחבקו אותנו כשניתן להם להתמודד ובסוף גם להצליח.

והם לא היחידים שזקוקים לאמון. המורים והמנהלים בבתי הספר זקוקים לאמון שלנו, אולי אפילו יותר מהילדים. הם צריכים לדעת שהם יכולים לעמוד בכיתה, ואנחנו ההורים סומכים עליהם. הם צריכים לדעת שאנחנו נותנים להם את המנדט המלא להתמודד עם כל קושי שיהיה בכיתה או בגן. הם אנשי המקצוע.

אנחנו בחרנו את בית הספר או את הגן, אנחנו בחרנו את המקום שיהיה המתאים ביותר עבור ילדינו – עכשיו תורנו לשחרר. לתת אמון, ולתת לגורמים המקצועיים לעשות את העבודה. מותר להביע דעה, מותר להשמיע ביקורת, אבל כשהכל מגיע מתוך אמון ואמונה, השמיים הם הגבול.

וליבנו מבקש שיהיו אהובים וקרובים, שילכו בשדות של שמחה ויופי. שיהיה להם טוב. הרי כשלהם טוב, טוב גם לנו.