שיקום עזה יוביל לשינוי

מנעד הפרשנויות בישראל לתגובה המסיבית יותר של צה"ל לפגיעת רקטת הקסאם בשדרות בתחילת השבוע, נע בין הטענה שתגובה זו משקפת החלטה של שר הביטחון החדש לשנות לחלוטין את מדיניות התגובות, ממדיניות של תגובה מדודה לכל שיגור לעבר ישראל למדיניות של תגובה מסיבית, לבין הטענה שזוהי התפתחות טבעית של מדיניות התגובות במסגרתה הייתה עלייה מדודה של מדרגה אחת בתגובה ועליה בכלל הוחלט עוד לפני כניסת השר ליברמן ללשכתו החדשה.

היעדר נפגעים בנפש ומספר קטן מאוד של פצועים באורח קל בצד העזתי מוצג כראייה לכך שזוהי עדיין תגובה מדודה. כל הדיון הזה הוא בשאלה הפחות חשובה והיא חלוקת הקרדיטים, ואין זה דיון בעניין האמיתי. אם החמאס יתאפק וימשיך לא להגיב בהסלמה משלו אזי התחרות על הקרדיט תימשך. אם התוצאה תהיה הסלמה לא רצויה מבקשי הקרדיטים ייעלמו, ואנחנו נישאר עם הבעיה.

חשש מציפיות לא ריאליות

השאלה המהותית יותר היא האם הסלמה מסוג זה בתגובות תביא לשקט מוחלט בדרום שיאפשר לתושבי עוטף עזה לקיים מציאות חיים נורמאלית הזהה לחלוטין לחיים במרכז הארץ. החשש הוא ששוב נוצרות ציפיות לא ריאליות שמתעלמות מהמציאות ברצועת עזה וממערכת היחסים המורכבת בין עזה וישראל.

תגובה מסוג זה נועדה לחזק את ההרתעה על ידי העברת מסר ברור לגבי התשלום הבלתי נסבל שהצד השני ישלם אם יתגרה בנו. השגת ההרתעה מבוססת על כמה הנחות. הראשונה היא שלצד השני יש שליטה מלאה במה שמתרחש בצד שלו, ואם יחליט למנוע שיגורי רקטות לעבר ישראל הוא יוכל למנוע אותן לחלוטין.

ההנחה השנייה היא שבמשוואה שבין המוטיבציה הפלשתינית לפגוע בישראל לאיום שמטרתו להרתיע פעולה כזאת יש לנו תמיד יכולת ליצור איום העולה על המוטיבציה. בבסיס ההנחה הזאת אמונה שיש לצד השני נכסים חיוניים שהוא יאבד אם יתעלם מהאיום של ישראל.

חמאס שומר באדיקות על הפסקת האש

בניגוד למצב הקיים מול חיזבאללה בצפון, מול עזה שתי ההנחות האלה אינן מבוססות. ראשית, החמאס הוא אמנם הגורם הדומיננטי והחזק ביותר ברצועת עזה, אבל אין לו את המונופול על שימוש באלימות ויש ברצועה שלל ארגונים בעלי מיליציות צבאיות, הג'יהאד האסלאמי הפלשתיני, קבוצות המושפעות מהג'האד העולמי ועוד. אפילו גורמי פתח ברצועה מצוידים בנשק ובעבר שגרו רקטות לישראל כפרובוקציה נגד חמאס.

חמאס עצמו שומר באדיקות מאז "צוק איתן" על הפסקת האש, והשיגורים המעטים הם של קבוצות קיקיוניות העושות זאת במידה רבה כדי להתגרות בחמאס, המקיים מאמצים למנוע שיגורים כאלו. חמאס לא יחליט לחסל את הארגונים האלה בשל התגובות שלנו משום שישלם מחיר פוליטי כבד על ניהול מלחמת אזרחים כנגד קבוצות לאומיות פלשתיניות הנלחמות ב"כיבוש" הישראלי.

שנית, ערב "צוק איתן" ההרתעה הישראלית הייתה חזקה מאוד אבל היא כשלה מול מצב בו לא היה לחמאס מה להפסיד בשל המצב האיום ברצועת עזה. בעקבותיו, המצב ברצועה גרוע עוד יותר ומתקרב למצב של אסון הומניטארי. השיקום של רצועת עזה זוחל ורוב הבטחות הסיוע לא התממשו. ישראל אמנם מגלה יותר פתיחות כלפי מעבר סחורות לרצועה משום הבנתה את משמעויות המשבר אבל זה מעט מידי. הסבירות שחמאס שוב ייקלע למציאות בה אין לו מה להפסיד - גבוהה.

המסקנה היא שכל עוד לא השתנתה המציאות בעזה, רוב הסיכויים הם שההסלמה בתגובה לא תביא לשינוי היסודי המקווה. ארגונים קיקיונים ימשיכו לשגר רקטות לעבר ישראל לעתים לא תכופות. חמאס ינסה למזער תופעה זו, אבל לא יצליח למנעה לחלוטין, וישראל תגיב באופן מדוד. הבעיה היא שיד קלה מידי על ידית ההסלמה מגדילה את ההסתברות של לחימה רחבה יותר במתכונת "צוק איתן" שלאחריה חוזרים בדיוק לאותו מצב שבסך הכל הוא די נסבל ומאפשר קיום חיים די תקינים בדרום.

הכותב הינו חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)